אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שמסיבה כלשהי תנבע תולדה, אין קשר הכרחי בין סיבה לתולדה- יש אומדנות והאמנה (מלשון –believe). יש הסתברות מאוד גבוהה שהשמש תזרח מחר, אבל, לנסח חוק טבע שאמור לתרגם את המציאות הזאת זה כבר נובע מקפיצה לא לגיטימית מתחום האמפיריות לתחום האידיאה.
אם ננסה לגזור מביקורת זו על הסיבתיות את כל השלכותיה, נבין כי למעשה בביקורת הסיבתיות יום מקעקע לעומק את תמונה העולם המדעית כפי שאנו מאמינים שהיא, וכמובן, יחד עם ההשקפה המדעית של העולם גם את ההשקפה הרציונאליסטית של העולם שכן מדברת במושגים של הכרח שכן קושרת כך את הדברים (שפינוזה- לדעת, זה לדעת את הסיבתיות) אם הסיבתיות כמושג אינו תקף אז הידע כולו עובר ממימד של ידע מבוסס וחד משמעי, ביטוי מושלם של האמת לאומדנות, לבערך, אפילו ויש סיכוי קטן שהדברים לא יקרו כפי שהם קורים יש כאן קעקוע של תמונת העולם המדעית כולה.
המעבר מהקשר ההכרחי לאומדנות הוא מעבר מעולם ידוע, מעולם מומשג לעולם קונטינגנטי, יכול להיות שמחר השמש לא תזרח, רוב הידע שלנו מבוסס על יחס הסיבתיות, אם ההכרחיות היא לא מושג התקף אז הידע כולו גם כן, אנחנו רק סבורים שהדברים יקרו, אם אנחנו מניחים שאין ידע הכרחי, משום שאין סיבתיות אז היינו מבינים שלדעת זה בעצם להאמין. מבחינה מטאפיזית צריך לומר- הכל מקרי, העולם, עולם העובדות מושתת כולו על מקריות, אנחנו מאמינים שהדברים יקרו, האם ניתן לתת תוקף הכרחי שהדברים יקרו? יום אומר, אין סיכוי לעשות זאת, הקיום שלנו בעולם מבוסס על האמנה, אנחנו מאמינים שכל זה יכול להיות. למעשה, יום מקעקע כאן את הידע האינדוקטיבי (יש לנו הרבה מאוד מקרים, הרבה מאוד תופעות ומהן אנחנו מסיקים יחס של סיבתיות) יום מגלה לנו שהיחס הזה הוא יחס אינדוקטיבי ושאינדוקציה אינה תקפה, לא משנה כמה זמן הדברים יחזרו על עצמם, לעולם ההישנות הזו לא יכולה לתאר קשר הכרחי. יום אומר לנו שהידע הבסיסי שלנו על העולם הוא בעצם אמונה, זה לא יחס הכרחי זו אומדנות, אז אנחנו יכולים לסמוך על זה ברמה מאוד גבוה של הסתברות אבל להוסיף לזה את ההכרח שהופך את העולם מקונטינגנטי לעולם של חוקיות- זה לא קורה.
אין חוק טבע, חוק אמור לתאר מציאות שכפופה לחוק הזה, אנחנו מתארים חוקים מתוך ידע אינדוקטיבי אבל החוק הזה, אם בוחנים אותו לפי כללי האימפרציזם החמור אומר שהישנות תמידית אינה אומרת הכרח.
ביסודו של חוק הטבע ישנה קפיצה- a leap of faith- קפיצה של אמונה- יום מסביר לנו שלתפוס את העולם כמשהו בעל חוקיות זו קפיצה של אמונה. יום גם לא אומר שאין הכרח, הוא אומר שאנחנו לא יודעים, שלפי ההתנסות שלנו בעולם אנחנו לא יכולים לערוב לעולם ההכרח. הסקפטי נסוג מהמשחק- הוא אומר שהוא לא יודע. אבל הוא אומר- אם אנחנו רוצים לבנות אפיסטמולוגיה תקפה אנחנו צריכים להשעין אותה על ידע.
צריך לחזור עד היסודות, כדי להבין שבעצם ביקורת הסיבתיות היא כמו בומרנג חוזרת ותוקפת את האפיסטמולוגיה ביסוד צריך לראות את המקום בו התחלנו- בראשית היה הרושם והרושם הוליד את המושג, מושגים הם רשמים קלושים, בחלק הראשון בפרק הראשון של הספר, יום כותב כך: "וכן מוצאים אנו שכל מושגינו ורשמינו הפשוטים דומים זה לזה…"
"מבין הרשמים והמושגים אלו הסיבות ואלו התולדות"
יום אומר שיש רשמים ומושגים, אז הוא תוהה מה הקשר ביניהם? הוא אומר שהרשמים הם הסיבות למושגים.
יום מוסיף- "חקר שאלה זו במלואה הוא נושא המסכת שלפנינו". כלומר, חקר היחס הסיבתי שבין הרושם למושג הוא הנושא המובהק של המסכת של יום.
אחרי שניסחנו את ביקורת הסיבתיות של יום נשאל אותו- אבל אם אין סיבתיות בעולם, אם הסיבתיות נשענת על תפיסה מוטעית של הקשר הזה בין הסיבה לתולדה, אז גם לגביו, כל הבניין שיום בנה, כולו צריך לאמוד בסימן האומדנות ולא בסימן הידע. במובן מסוים הבניין שיום בנה מתערער משום הביקורת שלו את מושג הסיבתיות, גם הקשר בין רושם למושא אינו מתבסס על הסיבתיות אלא הוא גם ידע מעורפל, לא מובהק שמעצב את כל המחשבה היוליאנית ויום יודע זאת. יש כאן מהלך שמכשיל את עצמו, אבל רק מהלך שמכשיל את עצמו יכול להיות מהלך ביקורתי סקפטי רדיקאלי, יום לא מפחד מזה. גם הדברים שהוא כאן מנסח כולם צריכים להיות מובנים תחת העשייה שסייגנו כאשר ביקרנו את התוקף המטאפיזי של מושג הסיבתיות, יום אומר- גם לשיטה שלי אין תוקף מטאפיזי אלא רק אפשרות לאומדנות.