הבחנה בין האל הרע לשד הזדוני

  1. לכאורה הספק הגיע לכדי מקסימום. (ניסנו ע"י החושים, ע"י יסודות של המתמטיקה, של הדברים)  אלא דקרט מוסיף עוד נדבך למהלך הספקני שלו וכאן ההיפרבולאיות- ההגזמה. עד כאן הספק היה מתודי. דקרט אומר שאמנם הגיע לתוצאה הסופית ולמבוי סתום. אך זה לא מספיק. המציאות מושכת אותו חזרה אליה ושאנו מאמינים בחושים וביחסים הפנימיים של הדברים.
    דקרט אומר שיעלה עכשיו טיעון מופרע לחלוטין, כדי לשמור על הערנות המתודית שלי אני אומר לעצמי (לא דעה) שיש שד זדוני שעסוק בלהטעות אותי. דקרט טורף את כל הקלפים, בעזרת הדמיון הוא רוצה ללכת עד הסוף, לחזק את הספק בצורה שאם אמצא דרך להתחמק ממנו זה יהיה יסוד מוצק מאוד, אז אני אדמיין בעזרת כוח הרצון שיכול לייצר אובייקטים לא קיימים לצורך הספקולציה -השד הזדוני שכל עניינו הוא להטעות בכל דבר ועניין. הספק של דקרט הוא לא ספק של הספקנים, אלא הוא רוצה להטיל ספק רדיקלי, וכך אינו יכול להסתפק בתחום המחשבה ונדרש להביא היפותזה מתודולוגית. כלומר זוהי האפשרות שמשרתת רק את המתודה, אני רוצה להטיל ספק יותר משאני יכול ספק. הרצון הזה יוצר יצור מדומה שמטעה אותי. אם אני אזכור את זה ואחיה לאור הידיעה שיש  שד כזה אז סוף סוף אבטל כל דעה קדומה וכל אמונה שהחזקתי בה עד עכשיו ואפתח בדרך חדשה שתאפשר לי לבסס את המציאות,אחרי החושים ואחרי התבונה, הרובד העמוק ביותר של האדם הוא הרצון להטיל ספק- אז אני יכול להטיל ספק. הרובד העמוק ביותר הוא הייאוש התהומי שלא נשאר לי שום דבר ואני עייף ויגע. מצוקה שנבעה מהרצון למצוא את הדבר האינסופי ביותר.

 

דקרט נותן לנו טיפ לגבי ההיגיון הראשון- כדאי לקוראים לשקוע בו במשך שבועות אם לא חודשים, ראוי שהיגיון זה יצוד את תשומת ליבנו לזמן רב. מציע מהלך אסקטי של הצטמצמות, לעבור כל שלב ושלב בספק. כרוך במאמץ אדיר. למעשה אנחנו לא יכולים לעבור מהשלב הראשון לשני, בגלל יחסינו לעולם.

 

חזרה על ההיגיון הראשון- בסיום ההיגיון, המציאות קשה מנשוא, עדיף להיות אסיר, שום דבר לא ניתן לתפיסה באמת. חשוב להבחין בין הטענה המטאפיזית של האל הרע לבין ההיפותזה המתודולוגית של השד הזדוני. (פסקה אחרונה בפרק)


הבחנה בין האל הרע לשד הזדוני:

אל רע= טענה מטאפיזית. זה משום שהאל הוא אובייקט מטאפיזי.

אחרי מיצוי המהלך הספקני, הוא מוסיף רגע נוסף למהלך:

מלאך זדוני= היפותזה מתודולוגית. בניגוד לאל, הוא לא אובייקט מטאפיזי אלא המצאה מוחלטת של דקרט, הוא לא אובייקט של התבונה אלא של הדמיון. זה כבר לא ספק תבוני ומתודי אלא רצוני. הרצון להטיל ספק גדול יותר מהיכולת להטיל ספק. ביטוי לרצון האינסופי של דקרט להטיל ספק.

 

במדיטציה הראשונה הסובייקט מקלף את כל הרבדים החיצוניים- ובשיא הוא מגלה את הרובד האחרון בהתכנסות האני אל תוך עצמו וזה הרצון. ההיגיון הראשון, שמניח על השולחן את כל המושגים והיסודות שהולך להרכיב דרכם את השיטה שלו.

בעקבות ההיגיון הראשון, מקבלים מבנה של הקיום האנושי.

 

המבנה השלם של האדם:

חושים (סופי)

גוף (סופי)

השכל- אמיתות מתמטיות (סופי)

רצון אינסופי

 

המושגים האלה (שכל, חושים, טעות…) הם היסודות, דקרט מפרק אותם ומסביר כמה הם לא אמינים. צריכים לבנות מחדש את המערכת ביחס לשאלת הוודאות.

המטרה היא לסדר את האלמנטים מחדש. בהיגיון הראשון ישנן הטרמות להגיונות הבאים.

ההיגיון הראשון מציב את שאלת הידע. היסודות הללו מופיעים בפנינו באופן מבולגן ועד שלא נמצא יסוד מכונן, בלתי ניתן לערעור, עד אז לא ניתן לבנות כלום.

ההיגיון השני

גילוי הקוגיטו- האני החושב

מתחיל בנקודה הארכימדית. הספק חשף את הפונדמנטליות של ההיגיון הקטריאזיאני.
אם אמצא ודאות כלשהי אז היא תצטרך לעמוד במבחן השד המתעתע, הודאות הראשונית שאמצא צריכה שאפילו הרצון האינסופי לא יוכל להפר אותה.
בתחילת ההיגיון השני מזכיר דקרט שוב את השד הזדוני והוא מתבונן בסיטואציה שבה האני "מולך שולל" ע"י אותו שד. כאן יתרחש הרגע הראשון של גילוי הקוגיטו.( גילוי הנקודה האכרמידית= הנקודה הודאית).

 

שתפו פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים

ביקורת על הסיבתיות

אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שמסיבה כלשהי תנבע תולדה, אין קשר הכרחי בין סיבה לתולדה- יש אומדנות והאמנה (מלשון –believe).

היחס של חלל וזמן

בצד זה יש יחסים שמשתנים למרות שהמושגים אינם משתנים. למשל, היחס של חלל וזמן- שולחן שנמצא ליד כיסא, נזיז אותו

גיאוגרפיה המנטאלית

לכן, כאשר יום מגיע לרגע הזה בטיעון שלו הוא טוען שכאן אנחנו מגיעים למלט של היקום. הדמיון הוא המלט של

רשמים פשוטים

רשמים פשוטים הם רשמים שלא ניתן לחלק מעבר לעצמם – אני רואה תפוח. התפוח אדום. אדום זה רושם פשוט. תפוח