סיבתיות

אם נראה עשן- נגיד- אין עשן בלי אש, אנחנו ישר מצרפים לעשן את האידיאה של האש אבל כידע.

וכך מייצרים ידע שהוא ידע סיבתי. דרוש הסבר יותר מעמיק ויום מציע לנו בחינה נוספת ואחרונה באמצעותה הוא מנתח בצורה אמפריציסטית את מושג הסיבתיות, ולהראות את אי-התוקף שלו מבחינת עיקרון ההעתקה.

עמ' 108- יום מתחיל את בחינת היחס הסיבתי.

יום הולך לפרק את יחס הסיבתיות לשלושה מרכיבים, הוא הולך לומר- מה אנחנו אומרים כשאנו אומרים שהאש היא הסיבה לחום, מה כלול בידע הזה שאנו מגדירים אותו כידע סיבתי?

סיבתיות –  המרכיב הראשון שאנחנו מגלים בניתוח של היחס הסיבתי הוא שכדי לדבר על סיבתיות אנחנו מזהים סמיכות בין הסיבה לתולדה, אין יחס סיבתי שבו הסיבה איננה סמוכה לתולדה. כדור בליארד שמניע כדור אחר, הסיבה לתנועה של האחד היא לשני והם סמוכים, אין לנו סיבה שהיא במרחק. אנחנו צריכים להידרש לשרשרת של סיבות כדי לקשר בין סיבה ותולדה.

יחס  הסמיכות הוא מהותי ליחס הסיבתיות ויחס הסמיכות הוא יחס שאנו מזהים אותו בתצפית. יש לנו רושם שהסיבה סמוכה לתולדה.

לסיבתיות יש מקור ברושם ולכן הוא גורם שנסמך על הניסיון ומבחינה אמפירית הוא מתאר מציאות אמיתית.

היחס השני שאנו מזהים כמהותי ליחס הסיבתיות הוא יחס  הקידמה, עקיבה בזמן תמיד אנו נגיד שהסיבה קודמת לתולדה. גם זה יחס שכפוף ליחס של החלל והזמן, זה יחס שאנחנו יכולים לבסס אותו מבחינה רושמית, יש ליום דיון שלם על זה שתמיד הסיבה קודמת לתולדה, אם לא היינו סבורים כך היינו מבטלים את מושג הזמן, המרכיב השני שמרכיב את יחס הסיבתיות זו הקידמה בזמן. אנחנו מניחים, מזהים יחס שבו A קודם ל-B. אולם, מלבד שני המרכיבים הללו יום מזהה מרכיב נוסף, והוא המרכיב העקרוני ביותר למה שאנחנו תופסים כשאנו מתארים יחס של מושגים תחת יחס הסיבתיות וזה הקשר ההכרחי.

כשאנו אומרים שא' הוא הסיבה של ב' אנחנו בעיקר אומרים שא' קשור לב' בקשר הכרחי, מושג הסיבתיות, כאן ניזכר במטען שפילוסופים רציונאליסטיים מעמיסים על מושג הסיבתיות, מושג הסיבתיות אמור לתאר לנו יחס שהוא יחס הכרחי, אנחנו אומרים שא' נובע מב' באופן הכרחי מבחינה סיבתית. יש כאן פצצה, מבחינת האמפרציסטים, פצצה מושגית שנכנסת למשוואה, כאן אנחנו לראשונה נתקלים במושג  ההכרח- אנו טוענים לגבי יחס הכרחי בין סיבה לתולדה.

יום שואל- מה מאפשר לנו לטעון שיחס הסיבתיות מקשר בין מושגים בקשר הכרחי, כאשר אנחנו מקשרים בין שני מושגים ואנו אומרים שיש שם קשר סיבתי, האם אנחנו יכולים, האם מותר לנו להשתמש ביחס זה כשאנו מניחים שהיחס הסיבתי הוא ביטוי לקשר הכרחי בין סיבה לתולדה. מה המקור של ההכרח? מהיכן אנחנו מוציאים אותו?

האם ההכרח טמון ברושם כלשהו? האם הוא נמצא בתוך המושגים עצמם? בתוך איכויותיהם, יום אומר, המושג של ההכרח, המרכיב השלישי של יחס הסיבתיות, לא נמצא באידיאות עצמן, בבחינה של האש אני לא מוצא את האידיאה של הקשר הסיבתי. אנחנו גם לא מוצאים זאת ביחסים של סמיכות ועקיבה, לא קשר הכרחי, אנחנו לא אומרים עדיין שיש קשר הכרחי, לכן השאלת הנשאלת- מנין לנו שיש כאן קשר הכרחי? מה מאפשר לנו להוסיף על שני הגורמים הראשונים את הרעיון של הקשר ההכרחי שהוא כאמור העיקר ביחס לסיבתיות.

מדוע אנחנו מייחסים הכרח בקשר שבין סיבה לתולדה, מדוע ההכרח מגדיר את היחס הזה.

כמובן, אם לא נמצא מקור רשמי לגורם השלישי הזה, לקשר ההכרחי אז לא נוכל לערוב יותר לאמיתותו של היחס הזה ושל המושג הזה. יום אומר לנו, מה שגורם לנו להאמין בכך שמכל סיבה נובעת תולדה בהכרח, שיש קשר הכרחי בין הסיבה לתולדה זה כח ההרגל- החיבור התמידי שבין סיבה לתולדה.ההישנות היא זו שמולידה בנו את האידיאה הזו, את הרעיון הזה של קשר הכרחי, ואולם, וזו התובנה העיקרית של יום, הישנות אינה מעידה על הכרח. הישנות אינה מעידה על קשר הכרחי, מושגה ההישנות שונה בתכלית השינוי ממושג ההכרח, ההישנות מעידה אולי על סיכוי גבוה שמשהו יקרה, כאשר אני מוסיף לרעיון הזה את הרעיון של קשר הכרחי אני חורג ממה שאני יכול לדעת מתוך ההתנסות שלי בתוך העולם ואני מרחיב את תחום הניסיון אל עבר איזור שאין בו לגיטימיות אפיסטמולוגית.

ההישנות התדירה, מעידה על סיכוי גבוה שהדבר יקרה, אבל היא לא מעידה על כך שהדבר יקרה בהכרח.

"ההישנות גרידא של איזה רושם מן העבר, אפילו פעמים לאין קץ לא תוליד לעולם שום מושג מקורי חדש דוגמת המושג של קשר הכרחי" (עמ' 126) "ומספרם של הרשמים אין לו כאן יתר תוצאה מאשר אם היינו מסתפקים באחד בלבד" מושג ההכרח נובע מהרחבה לא לגיטימית של רעיון ההישנות התמידית ובעצם מוסיף מימד שמקנה תוקף בדיוני ליחס ההכרח שאיננו מעוגן ברשמים, בהתנסות שלנו בחושים. אם כן, יום אומר- אין לנו רושם של קשר הכרחי, מכיוון שזה המרכיב המאפיין ביותר של יחס הסיבתיות לכן, יחס הסיבתיות במובן החמור של המלה איננו יחס תקף, כל מה שאנו יכולים לומר זה שיש הישנות, חזרה של הדברים על עצמם ולכן אנחנו מאמינים שכל פעם שתהיה אש גם תהיה חום, שכל בוקר השמש תזרח. אבל העדות הזו איננה מסוגלת לבצע את הקפיצה הזו, מתחום האמפיריות של העולם אל תחום ההכרח שמאפיין קשר ברמת האידיאות המופשטות שאינן מעוגנות בעולם.

במקום הקשר ההכרחי, שכאמור מחריב את מושג הסיבתיות מהיסוד מציע יום שני מושגים חלופיים- מושג האמנה ומושג ההסתברות.