מה פתאום אני יכול לדבר על איכויות ראשוניות כאמפריציסט- זאת הביקורת של ברקלי על לוק. אין איכויות ראשוניות. יש רק איכויות משניות, אני יכול לדווח על דברים שהם תלויי התנסות.
"להיות משמע להיות נתפס" רק מה שנתפס הוא הווה – ברקלי. מה שנראה הוא מה שיש.
מה שלא נתפס לא קיים.
ברקלי אומר שהעולם כן מתקיים גם מעבר לתפיסה שלנו מכיוון שיש אחד שרואה הכל בכל רגע ורגע והוא אלוהים, לכן מקיים כל דבר בכל רגע ורגע.
גם כשברקלי רוצה לדבר על העולם הוא עדיין נשאר על העיקרון האמפריסטי, אנחנו רואים בקטעים חלקיים, ואלוהים רואה הכל כל הזמן.
האל של ברקלי פשוט רואה. הוא משקף את תמצית המחשבה אז בהסתמך על אלוהים אנו יכולים לומר שיש דברים כנראה שאני לא רואה.
כותרת הספר: מסכת טבע האדם
ההנחה הבסיסית של יום, שמונחת בכותרת היא שבני האדם שייכים לטבע או שיש טבע לאדם ושטבע האדם ניתן לחקירה באותה מתודה שאנו חוקרים את הטבע. מדעי הטבע שמשמשים אותנו לחקירת הטבע אמורים לשמש אותנו גם לחקירה של האדם. צריך לחזור לחקירה הנסיונית. יום מתחילכמו קודמיו עם ביקורת על המטאפיזיקה, ביקורת על הפילוסופיה הרציונאליסטית, להצביע על ההבדל התהומי בין המדעים המטאפיזים- הפילוסופיה שעוסקת במטאפיזיקה שמתבוננת במופשט, לגזור תופעות ממושג אחד כולל לבין פילוסופים אמפריסצים.
- לומר מה אנו יכולים לדעת
- שירטוט גבולות ההכרה- עד היכן ההכרה מגעת (בניגוד לרציונליזם שמנסה לתפוס את הכל, כי עוד לא תפסו את הכל, שפינוזה, וניתנת דין וחשבון שיטתי לא עשינו שום דבר ולא סיפקנו ידע) אצל האמפרציסטים ידע הוא ידע מבוסס.
לחזור לאפסטימולוגיה של יום-
מקורם בניסיון ובהתנסות. יום מדייק ומבחין הבחנות יסודיות . הכל מתחיל ממה שיום מכנה- "תפיסות".
הבחנה בין תפיסות "עזות"- רשמים inpresion לתפיסות "קלושות"- מושגים ideas, אידיאות.
ההבחנה הזו היא מיני מהפכה. כשיום מאגד את עולם הרשמים והתפיסות כי בעצם זה אומר לנו שאין הבדל בין אידיאות לבין רשמים, שתיהן תפיסות.
יום מחולק בין הרשמים הפשוטים למושגים המורכבים:
משקל התפוח- רושם פשוט
עקרון השיכפול/ההעתקה-
כל מה שנמצא ברושם נמצא גם בדרגה יותר קלושה במושגים. כשם שיש לי רשמים פשוטים יש לי מושג פשוט. האדום שאני פוגש בתפוח, נמצא גם בזיכרון שלי. אני לא חושב את האדום אני חש את האדום באופן קלוש בעיני רוחי. כל מה שמופיע ברשמים מופיע בדרגה קלושה יותר בתפיסות. עיקרון השכפול חל גם על הרשמים המורכבים.
כשמדובר באידיאות פשוטות עיקרון ההעתקה מתקיים באופן מוחלט שאין סטייה ממנו. האודם של התפוח מקורו ברושם של האידיאה של התפוח. לגבי הרשמים והמושגים המורכבים אנו כבר יכול להרכיב אידיאות מורכבות שאינן תואמות את התפיסה המורכבת למשל אני יכולה לדמיין חד קרן (אידיאה מורכבת) למרות שאין חדי קרן במציאות. כל רושם מתאים למושג, ואין מושג פשוט שאין לו רושם פשוט שהוא המקור שלו.
קודם הרושם ואז התפיסה. בעצם כבר הכנסנו עוד מרכיב והוא שני הקשרים שיום מזהה בתוך השכל:
מעבר לתפיסות יש בשכל
- זיכרון
- דימיון
חולם הגלם מתחלק לשניים: רשמים ומושגים.
ההבדל בין זיכרון לדימיון, הזיכרון משמר אחד על אחד מה שהיה ומחזיר אותו להווה הפנימי שלי. שכאני נזכרת אני נזכרת בקשרים ובאכויות שהיו, הדבר מופיע בפניי כפי שהופיע בעבר.
הדימיון הוא כושר יוצר, שיכול לא רק לייבא רשמים אלא מסוגל גם לפרק ולהרכיב מחדש את הרשמים והתפיסות.
עקרון ההפרדה:
כושר הדימיון זה הכושר להפריד ולחבר, הדמיון הוא חופשי. הזיכרון איננו חופשי. מושג הזיכרון אינו מכיר בדרגות של חופש. למרות שהדימיון חופשי הוא יכול להיות כוזב. למרות שהדימיון חופשי עדיין פועל בצורה מאוד מסוימת. ישנה חוקיות מסוימת. כשם שיש חוקיות בטבע. יום כפיזיקאי של הדימיון.
החוקיות ששוררת בדימיון היא אסוציאטיבית.
עיקרון האסוציאציות:
הדימיון יכול להיות פעיל אבל מתפקד בחוקיות כמעט סבילה. ואם נבין זאת נבין את המחשבה. חוקי האסוציאציה נותנים דין וחשבון על האופן שאנו חושבים בדר"כ. אנו לא חושבים שאופן מופשט אנו חושבים באופן אסוציאטיבי.
דימיון הוא הכושר להפריד ולחבר!
לחשוב זה לייצר אסוציאציות.
יום מונה שלושה תת עקרונות שמתארים את האופן שבו אנו מייצרים אסוציאציות:
כיצד אידיאות מתחברות, ההגיון של השכל.
- דומי
- סמיכות בזמן ובחלל
- סיבתיות