אידאת האינסוף אידאת השלם, היא העובדה שיש בנו מלבד כל האידאות הפשוטות, כעצמים ואופנים, גם מושג של השלם, האינסופי והמוחלט. ההתנערות מכל התערבות חושית במחשבה, החשיבה המופשטת ביותר הינה אידאת האינסוף. כלומר דקרט סבור שאם אנו לא מוצאים עדיין את אידאת האינסוף הסיבה לכך היא מחשבה שאינה טהורה. חשיבה שאינה עוסקת במושאים חומריים אלא על עצם המחשבה ועל המוחלטות שבמחשבה היינו מבינים שאנו זקוקים לאידאה עצמה של המוחלט, לאידאת האינסופי. בעצם הגילוי של אידאת המוחלט ואינסופי אנו מגלים שאידאות אלו חיצוניות לנו והושמו בנו, מכיוון שהסופי לא יכול ליצור את האינסופי, החסר לא יכול ליצור את השלם ומכאן שיש ממשות חיצונית לאגו לאידאות אלו. היא מעידה על כך שיש ממשות ל"חוץ". מהלך זה מגדיר רובד אונטולוגי חדש שנקרא "האל". קיומו של האל נאמר באופן אחר מאשר הקיום המיוחס בהיגיון השני (ביחס לאגו). קיום האל אינו מוגדר ע"י האגו, הוא מעבר לקיום המיוחס לדברים הכפופים למחשבה, אלא במובן מסוים המחשבה כפופה לאידאת האינסוף. בין הסופי לאינסופי יש פער איכותי בלתי ניתן לגישור אלא אם כן מייחסים לאינסוף יותר ממשות ולכן הוא הושם בנו. המחשבה בהיגיון השלישי לא סגורה בעצמה, אידאת האינסוף היא הזדמנות לחרוג מעבר למחשבה הסופית, איננו יכולים לתפוס משהו אינסופי אולם יש בנו אידאה של האינסוף, הוא נמצא בי. אלה גבולות המחשבה שנבחנות כאן במובן החיצוני של המילה. אני לא יכול לחשוב מעבר לסופיות שלי אבל יש בי את אידאת האינסוף. זו ההוכחה לקיום האל.
אידאת האל קודם לאידאת העצמי. היא ראשונית יותר. ע"י שלילת הסופי אני יכול לדלות את אידאת האינסופי. לולא היתה בי אידאת האינסוף לא הייתי מסוגל להטיל ספק. הוא חוזר להיגיון הראשון ומצביע שבעצם כל מהלך הטלת הספק לא היה אפשרי אילולא הייתה בנו אידאת האינסוף. הספקנות אפשרית רק על רקע אידאת האינסוף ועל כן בהכרח שהקוגיטו מגיע אחרי האל האינסופי. אדם תופס עצמו כסופי מכיוון שקיימת בו אידאת המוחלט. יש מושלם לא היה מטיל ספק ואילו יש שאינו מושלם מתנסה בסופיות שלו על רקע המושלם. זהו הנספח להוכחה הראשונה לקיום האל. מכאן שאידאת האל, אידאת השלם היא אמיתית.
הבחנה נוספת של דקרט מבחינה בין האינסוף ובין הבלתי מוגדר. ניתן לחשוב על רצף של מספרים אינסופי. עצם סופי יכול ליצור את אידאת המספר וניתן להמשיך את אידאה זו עד לאינסוף. אידאת האינסוף אינה באה במובנה המספרי, אלא במובן השלם, האינסוף כאידאה שלמה. יכולתי להיות המקור של הלא מוגדר, לגבי המושג של האינסוף לא יכולתי להיות המקור של האידאה הזו. אנו לא אומרים שהאל קיים כפי שקיימות האידאות אלא שיש לו קיום אחר לגמרי. יש הבחנה בין קיומו של העצם האינסופי, של האל אשר לא יכולנו להיות המקור שלו, ובין הקיום הסופי התלוי בקוגיטו, הקיום של האופנים.
זו התמונה השלמה של השיטה הקרטזיאנית בה עברנו בהיגיון הראשון מהעולם אל ההיגיון השני שבו מצאנו את הודאות הראשונה של האגו ועד הרובד השלישי – האל.
מרגע שהוכחנו את קיום האל, אנו אוחזים באידאת האל כבעל כל התכונות שאנו מייחסים לאל – שלם, נצחי, אינסופי וכו'. מכאן שהאל גם טוב ואינסופי. לאחר שהוכחנו את קיומו של האל ניתן לומר בבירור שאותן האידאות ברורות ומובחנות שהטלנו בהן ספק קודם לכן, מקבלות את האמון מחדש לאחר שהוכחנו את קיומו של האל. אל טוב לא היה מטעה אותי לגבי האידאות הברורות והמובחנות. נקרא הערבות האלוהית. האל לא היה מתעתע בי וגורם לי לטעות ולחשוב ש2+2=4.
ודאות המתמטיקה, ודאות התבונה המדעית אצל דקרט אינה אוטונומית אלא כפופה למציאות האל. אני יכול לתלות אמון באמיתות המתמטיקה רק לאחר שהוכחתי את קיום האל.
בעצם ההוכחה של האל, של קיומו, הוכחנו את כל התכונות המיוחסות לאל – שלמות, אינסופיות, טוב וכו'. השלמויות אינן רק אונטולוגיות ואפיסטמולוגיות אלא גם שלמויות מוסריות. הטעיה תהיה אי שלמות מוסרית ועל כן לא ניתן להגיד שהאל אינו שלם ולכן לא ייתכן שהאל רמאי.
שבירת הסוליפסיזם מתרחשת עם ההבנה שאידאת האל הושמה בנו בחוץ, זהו רגע פריצה מעבר לגבולות האני. ברגע שיוחס הטוב לאל והאדם לא מוטעה והאל אינו מתעתע בו דקרט טוען שגם לגבי המציאות החיצונית שאני מייחס לאידאות (כשאני רואה שולחן בעיני רוחי) ניתן להסיק בהירות ומובחנות. ברגע שאני תופס דבר כלשהו באופן ברור ומובחן, ולאור ההוכחה שהאל הוא טוב אזי אותו הדבר הינו אכן בעל ממשות. גם תפיסה של התחושות והרגשות, אם אנו תופסים את התפיסה החושית באופן ברור ומובחן , אזי גם בהם יש מעין עדות למציאות חיצונית לי.