אנתרופומורפי = צורת אדם

כל זה מוביל אותנו לכך שפה נעוצה הטעות. עבור שפינוזה להתחיל מהאני, תוביל אותנו בהכרח למקומות מוטעים. אי אפשר להשריש תמונת עולם כזו כי היא תטעה אותנו, לקבוע את נק' באני הסופי מקרינה על כל המושגים ומכתימה אותם בחותם האדם.  תמונת האדם שתיבנה מתוכי היא תהיה רק יחסית. לעומת זאת אם אני משריש את תמונתי בדבר שהוא אינסופי, אמיתי באמת כל מה שאקבע יהיה אמיתי.

אנתרופומורפי = צורת אדם.

לאל של דקרט יש תכונות של האדם, הוא יוצר את האל לפי צורתו שלו. שפינוזה אומר שמכיוון שדקרט התחיל מהאני האל שלו יהיו מוכתם בסופיות של האדם ולכן לא יהיה אל. החותמת של האל האנתרופומורפי נמצאת אצל דקרט ובדתות, מעתיקים תכונות אנושיות ומעצימים אותם עד אינסוף. לפי שפינוזה לאלוהים יש טבע ומהות משל עצמו משאנו תופסים את עצמנו. ואם לא נעשה כך מה שייצא זה אידיאה משובשת של אל. אידיאת האל של דקרט לפי שפינוזה לא הולמת. לפי שפינוזה אף אחד לא דיבר על תאריו של אלוהים כמבטאים אותו וביטויים של מהותו.

שפינוזה אומר שלתפוס את אלוהים כמו שדקרט תופס אותו, זה לתפוס את האל כבעל רצון וכהשלך של האופן שאנו תופסים את עצמו.

אל שרוצה הוא אל שחסר, כדי לדבר על רצון נדרש לדבר על חיסרון. לדבר על אלוהים בורא את העולם אומר היה חסר לו העולם לפני. אל משמע שלמות והכל. אל בורא ורוצה הוא אל שחסר ולכן הוא לא אל ולכן צריך לתרגם מחדש את מושג האל. ולכן האל של שפינוזה חסר רצון.

עמוד 109- משפט 32, הרצון הוא לא חופשי, הוא סיבה הכרחית. מגדיר מחדש את הרצון ככפוף להכרח. משפט נסמך 1- אלוהים של שפינוזה פועל מתוך הכרח טבעו משפט נסמך 2- אין חופש לסטות מהמסלול.
המשפט הזה הוא אקט עריפת הראש של אלוהים, ליטול מאלוהים את הרצון זה ליטול את הכתר שלו.

ליצור אידיאה הולמת של אלוהים זה לבטל את האופן הדתי שאנו תופסים את אלוהים.

נספח לחלק א' עמוד 115: ביקורת הדת, מכוון את כל חיציו לתורת הסיבה התכליתית. הסיבה התכליתית של המעשה המוסרית הוא הטוב. הסיבה התכליתית מארגנת את האופן בו אנו ניגשים אל העולם. שפינוזה מביא דוגמא מן הדת- אלוהים ברא את העולם בשביל האדם והאדם נברא כדי לשרת את האל. המקור של כל האמונות הטפלות מצוי בייחוס סיבה תכליתית לדברים. אידיאה הולמת של אלוהים פוסלת את האפשרות לייחס לאל תכליתיות ולכן פוסלת גם את ההסבר התכליתי בכלל.

אנו נולדים בורים, אנו סבורים שאנו חופשיים,  תכלית הוא הדבר שהרצון מכוון אליו. האמן מכוון את רצונו ליצירה היפה. התכלית היא היופי. תכלית פונה אל הרצון. אנו נולדים ללא ידיעת הסיבות, מה הסיבה של הדברים אבל אנו משתוקקים ומודעים לחולשות שלנו, הגוף שלנו מנחה אותנו. אנו מודעים ליצרנו, ולרצונות שלנו, אנו חושבים שאנו רוצים משהו אבל לא יודעים את הסיבה שמניעה אותי לרצות. זה מבטל את הרצון החופשי. אם יש לרצון סיבה זה אומר שאין לו רצון. או שאנו נמצאים בעולם של סיבות או של רצון. לרצות משהו, באופן חופשי, זה בניגוד לסיבות שיכלו להביא אותנו למקומות אחרים. אם יש סיבות שמגדירות את המהלך הבא זה אומר שזה נובע באופן הכרחי בדבר שקדם להם. המדע הרדיקלי- כל דבר ניתן להסבר. אנו חושבים שאנחנו רוצים ושאנחנו חופשיים אבל אנחנו לא.

אלוהים זה נוסחא שמסבירה הכל. ממנה ניתן לגזור הכל. הכל הכרחי.

הקדמה לחלק הרביעי- לעסוק בבני אדם כקווים, יש מציאות וכל מה שנמצא בה הוא כורח הסדר המוחלט, האדם לא חורג מעבר לטבע. (עמוד 279)

הסיפור בעמוד 119- רצונו של אלוהים הוא המקלט של הבורות. לא רק אותו אל שגומל חסד אלא גם כל מושגים שמנחים אותנו כבני אדם. זה כפוף ללוגיקה של הלוגיקה התכליתית ופסול בכל מקרה.

לא רק האל של הדתות נופל אלא גם התפיסה של האדם כבעל רצון חופשי, סובייקט אוטונומי.  תמונת העולם נופלת- שבח וגנאי וכולי.

בני אדם הם לא מיוחדים, הם גם כפופים למערכת כמו צורות גיאומטריות.

ברגע שהצבענו על האידיאה של הטוב וכולי כאידיאת לא הולמות עולה השאלה מה האתיקה של שפינוזה? אתיקה הרי עניינה תורת מוסר, מה טוב ורע, אם אלו אינם מושגים הולמים אז מה פשר האתיקה אצל שפינוזה?

שתפו פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים

ביקורת על הסיבתיות

אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שמסיבה כלשהי תנבע תולדה, אין קשר הכרחי בין סיבה לתולדה- יש אומדנות והאמנה (מלשון –believe).

היחס של חלל וזמן

בצד זה יש יחסים שמשתנים למרות שהמושגים אינם משתנים. למשל, היחס של חלל וזמן- שולחן שנמצא ליד כיסא, נזיז אותו

גיאוגרפיה המנטאלית

לכן, כאשר יום מגיע לרגע הזה בטיעון שלו הוא טוען שכאן אנחנו מגיעים למלט של היקום. הדמיון הוא המלט של

רשמים פשוטים

רשמים פשוטים הם רשמים שלא ניתן לחלק מעבר לעצמם – אני רואה תפוח. התפוח אדום. אדום זה רושם פשוט. תפוח