דיוויד יום

לא מצאתי שום חוק אסוציאטיבי חוץ מהתת חוקים אלה. לדברי יום.

אם אני רואה תמונה של פריז אז באופן מאוד טבעי, כמו בטבע, אני חושב של קפה וקרואסון.

השם פריז או אפילו תמונה, מייד מנכיח אצלי את הריח ואת האסוציאציות. זה סמיכות בזמן ובמקום.

דומי- תמונה של מישהו מוכר

סיבתיות- אני חושב על אש אני חושב על חום כי האש היא הסיבה של החום. זהו העיקרון המקיף ביותר.

המחשבה היא דימיון אסוציאטיבי.

זרם של מחשבות אינדיוידואליות אבל תחת אחד משלושת אלה.

יום מתאר את האופן שאנו חושבים, שלושת אלה מייצרים קשר עדין בין האידיאות, כוח איחוד עדין שמאחד בין האידיאות. כיוון שהאסו' יכולות להתפתח להרבה כיוונים. כי זה לאו דווקא הכרחי. יש כורח עדין שמוביל אותי. זה מעין גרביציה של היקום. כמו שיש כוח המושך את הדברים כלפי מטהיש כוח שמחבר בין האידיאות לדימיון. לא ניתן לומר למה הדומי הוא זה שמנצח על המעבר בין אידיאה לאידאה. אין למה לתיאורים אלה. ככה אנו מתנסים במחשבות שלנו.

חוקי  האסו' מתארים באופן סופי את אופן פעולתו של הדימיון והמחשבה. זה מה שמקשר את הדברים בינם לבין עצמם במחשבה. הדימיון שלנו מאפשר את הקשר.

עיקריון הסיבתיות- בהמשך נראה ביקורת.

אנו מוצאים כאן שוב הבדל בין הרציונאליסטים הרואים בדימיון היותנו שקועים החומר, אותן הזיות שאנו מדברים על העולם. רציונליסט מחפש את האמת בתוך המושג הוא לא מכפיף את ה…

יום שמכיר היטב את המחשבה הרציונאליסטית- מחזיר אותנו לעולם הממשי, הדימיון יכול להיות תבוני שער לחוקי האסו' שתמיד מנסה להיות קשור למציאות.

דימיון כוזב לבין דימיון תבוני.

היחס בין מושגים לרשמים זה רק דרגה בממשות. רושם הוא תפיסה עזה ומכיוון שיש כאן רצף לכן היחסים שיום מתאר שמגדירים את האופן שהדימיון פועל פועלים לגמרי באופן זהה ביחס לרשמים ולמושגים.

 

דיוויד יום

במקביל לזרם הרציונליסטי, שמתקדם בקצב של רדיקליזציה מהוגה להוגה, גם המסורת האמפיריציסטית מתקדמת תוך כדי הקצנה והסקת מסקנות מנקודת הפתיחה שהיא מציבה. אפשר לעקוב אחר ההתפתחות מלוק לברקלי, ומברקלי ליום.

ה-עיקרון של הפילוסופיה האמפיריציסטית היא שהידע נטוע בהתנסות החושית שלנו בעולם. האמפיריציזם נוקט עמדה הפוכה מהרציונליזם ביחס למקור הידיעה. זו לא מחשבה שמתחילה מהמופשט וגוזרת ממושגים מופשטים את ההשלכות, אלא מחשבה שצומחת מלמטה, מהמוחשיות של העולם. הפלא הגדול הוא שניתן לחשוב מתוך העולם. המציאות עצמה היא זו שמייצרת את המחשבה. ראינו שאצל לוק שאלת האידיאות הטבועות מלידה היא זו שפותחת את המסורת הזו. אצל לוק ראינו אבחנה בין איכויות ראשוניות לבין איכויות משניות. לוק אמר שאיכויות ראשוניות הן איכויות שנמצאות בתוך הדבר עצמו: קשיחות, גודל, משקל וכו'. הן איכויות "אובייקטיביות" מהבחינה שהן נמצאות בתוך האובייקט. מתוך מחשבה אטומיסטית כזו, האיכויות האלה מייצרות איכויות משניות שהן איכויות שאנחנו תופסים אותן – איכויות סובייקטיביות.

ברקלי שואל האם האבחנה עצמה בין איכויות ראשוניות למשניות היא לא אבחנה שחוטאת לעקרון של הפילוסופיה האמפיריציסטית. האם האבחנה הזו לא מניחה משהו שהוא בלתי תלוי בחושים, שהוא בלתי תלוי בהתנסות שלנו בעולם. יתרה מכך, כל הרעיון של איכויות ראשוניות אפשרי רק אם מבצעים קפיצה מן הסובייקטיבי לאובייקטיבי. כאשר אנחנו אומרים שיש איכויות שמתארות את הדבר לעצמו, ללא קשר לתופס, אז האם אנחנו לא עושים את אותה קפיצה שאמפיריציזם מזהיר אותנו מפניה? מי אמר שקשיחות זו גם תכונה שכפופה ליכולת שלי לתפוס אותה, יחסית לתופס? כל המהלך של ברקלי הוא הקצנה של המחשבה האמפיריציסטית בכך שהוא מקצין את עיקרון התפיסה עד כדי אבסורד – אין דבר שקיים ואנחנו יכולים לייחס לו קיום, מלבד הדברים שאנחנו תופסים אותם. ברקלי מייצר הגדרה חדשה של הווית הדבר לפי התפיסה. Ese in percipie– רק מה שאני תופס אותו הוא מה שאני יכול לומר עליו שהוא קיים. אצל ברקלי אין מצע חומרי שמחזיק את האיכויות ומשדר אותן אלינו, התופסים. הכל בעצם מוחזר לעיקרון התפיסה ומה שישנו הוא מה שנתפס. אנחנו לא יכולים להתחייב לגבי המקור ה"אובייקטיבי" של התפיסות שלנו.

שתפו פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים

ביקורת על הסיבתיות

אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שמסיבה כלשהי תנבע תולדה, אין קשר הכרחי בין סיבה לתולדה- יש אומדנות והאמנה (מלשון –believe).

היחס של חלל וזמן

בצד זה יש יחסים שמשתנים למרות שהמושגים אינם משתנים. למשל, היחס של חלל וזמן- שולחן שנמצא ליד כיסא, נזיז אותו

גיאוגרפיה המנטאלית

לכן, כאשר יום מגיע לרגע הזה בטיעון שלו הוא טוען שכאן אנחנו מגיעים למלט של היקום. הדמיון הוא המלט של

רשמים פשוטים

רשמים פשוטים הם רשמים שלא ניתן לחלק מעבר לעצמם – אני רואה תפוח. התפוח אדום. אדום זה רושם פשוט. תפוח