דקרט מנסה לתת תשובות

 

נותן אופציה של החושים- אם אני שומעת רעש אז זה אומר שהוא נקלט ממקור חיצוני.
שולל את הדרך הזו. היא לא יכולה להיות הדרך הנכונה, משום שאפשר להטיל ספק בחושים. לחוש זה אופן של המחשבה. לחוש זה אירוע שמתרחש בתחום המחשבה ולא בתחום הגופים.

דרך ההתבוננות הפנימית- אי אפשר להסתמך על הידע החושי אז נכנסים לעצמי ובוחנים בצורה הרבה יותר מרוכזת את טבען של האידיאות שאני מוצא בי. (רצון, חושים, יש מגוון רחב של אידיאות, העולם הסולפסיטי של האני הוא הומוגני, מתייחס כולו אליי. יש בו הטרוגניות מסוימת, האידיאה של הכסא היא לא האידיאה של החד קרן, אני צריך,  כי אין לי דבר אחר חוץ מהעולם הפנימי אז צריך לבחון אותו בצורה מדויקת). עמוד 75-  יש שוני בין האידיאות- והוא דרגת האובייקטיביות שלהן.

כמו כן ישנו הבחנה בין אידיאה פורמלית (אקטואלית)- התפיסה הצורנית של הדבר לאידיאה אובייקטיבית.
באוצר מילים של הסכולסטיקה- אידיאה אובייקטיבית זה הפוך- זה האידיאה הפנימית של החפץ. התפיסה בעיני רוחי. ישנן דרגות שונות של אובייקטיביות יש דברים שמתקיימות בי בצורה יותר מובהקת מאחרות. ישנה היררכיה בין העצם, התואר והאופן.

ממשות אובייקטיבית רבה יותר. כשאני תופס את האני, זה משתתף בי בצורה רבה יותר מהאופנים. התארים והאופנים זקוקים הם למשהו אחר כדי להיות. זה מעיד על המהות המובהקת של האני שמתקיים בצורה אובייקטיבית.

 

ההיררכיה:

  1. עצם אינסופי
  2. אני- עצם סופי
  3. מחשבה- תיאור
  4. אופנים- ספק רצון, חישה

 

דקרט מוסיף את עקרון הסיבתיות המטאפיזית, המקור של אידיאה לא יכול במקור פחות ממה שהיא בהיררכיה. שום דבר לא יכול להיוולד מדבר שהוא פחות ממנו.

עמוד 75-76- אידיאה לא יכולה לנבוע מאידיאה שבעלת ממשות פחותה ממנה. האופנים הם תמיד ביטויים של התיאורים והאני.

 

העצם הסופי יכול להפיק אידיאות שיהיו פחותות או שוות אליו. דקרט עושה רשימת מלאי של אידיאות שהאני יכול להיות המקור שלהם. דוגמא בעמוד 81- אני עצם חושב סופי, אבן עצם מתפשט סופי גם כן, כל האידיאות שאני מוצא בי לפי העיקרון הסיבתי אני יכול לנמק כיצד המקור שלהם בי ולא במשהו אחר. זה עד שמגיע דקרט לאידיאת האינסוף.
יש בי מלבד כל האידיאות הרגילות, יש בי גם אידיאה של האינסוף והמושלם ואני מוצא כמו עובדה בין יתר האידיאות את אידיאת האינסוף. האידיאה של עצם אינסופי. עמוד 81. "ומכאן שנותרה רק אידיאת האל לבדה.." עדיין לא התחייב לקיומו, כמו שלא התחייב לחד קרן. האם אני, הסופי, יכול להיות יוצר של אידיאה אינסופית? אנחנו נמצאים בשלב הסובייקטיבי של המהלך, שיש בי אידיאה של אל אינסופי וכל יכול. הוא משתכנע שהאידיאה לא נובעת ממני, ומכאן מסיק שהאל קיים. מי שיודע מהי מחשבה ואידיאה ומסוגל להבחין בו בין שאר האידיאה של האינסוף, מוכרח לומר שהאני לא יכול לייצר אידיאה כזו, לולא זו הושמה בי ע"י עצם שהוא באמת אינסופי. זה לא עניין של אמונה, את האידיאה מצאתי רק אם אני מתבונן באמת, ומפעיל באמת את המחשבה אז יש בי את האידיאה של האינסוף. יצור סופי לא יכול לייצר אידיאה של האינסוף, זה לא יכול לנבוע ממנו לכן זה הושם אצלו מבחוץ. אידיאת האינסוף שוברת את המעגל הסולופסיסטי ומסמנת כיוון שונה שהוא מחוץ למעגל, שמקורה לא בי אלא מבחוץ.

המושג של אל נמצא בי עוד מלפני. כל הקושי הוא בלמצוא את אידיאת האינסוף, וזה לא שלילה של הסופי, האינסוף קודם לסופי, האינסוף היא אידיאה חיובית.

 

הגיון ראשון- תוהו ובוהו, ספק

הגיון שני- הקוגיטו והודאות

הגיון שלישי- אידיאת האינסוף ועצם אינסופי.

 

ההיגיון השלישי מותנה בהגיונות הראשון והשני, כי אם האינסוף לא היה נוכח באופן נסתר ומכוסה מן הרגע הראשון לא היינו יכולים בכלל להתחיל את המהלך, האני באופן קדם לוגי מתקיים על רקע האינסוף, רק בגלל שיש לנו אינטואיציה לא מבוארת, נסתרת של האינסוף הוא יכול לחוש את עצמו כסופי וכטועה. אם לא היה בי את אידיאת המושלם לא הייתי חש לא שלם. הלא שלם מותנה ע"י האפשרות להשוות אותי לשלם. לא הייתי מתנסה בטעות ומחפש את הודאות אלמלא היה בי אינטואיציה ואידיאה של האינסוף ותחושה של השלם. האדם לא היה מחפש את האמת ורוצה לבסס את המדעים אלמלא אידיאת האינסוף. אנו יכולים לחשוב על אינסוף מספרי שהוא בלתי מוגדר והוא שונה מהאינסופי במהותו. אינסופי infinite בשונה indefinite לא מוגדר במהותו. ההבדל הקריטי בין האינסוף שלא בר הגדרה, אידיאת האל יש בה משהו חיובי והוא שלם. האינסוף הוא האיכותי ולא הכמותי, זה אידיאה פשוטה ולא מורכבת. והיא מצויה בנו.

הנוכחות של האידיאה מאפשרת לנו לחרוג מעצמנו. עמוד 83- אנחנו לא מבינים את האינסוף, יש בי אידיאה שאני לא מסוגלת להבין עד הסוף. מציאות בי שמובילה אותי מחוץ לעצמי.

שתפו פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים

ביקורת על הסיבתיות

אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שמסיבה כלשהי תנבע תולדה, אין קשר הכרחי בין סיבה לתולדה- יש אומדנות והאמנה (מלשון –believe).

היחס של חלל וזמן

בצד זה יש יחסים שמשתנים למרות שהמושגים אינם משתנים. למשל, היחס של חלל וזמן- שולחן שנמצא ליד כיסא, נזיז אותו

גיאוגרפיה המנטאלית

לכן, כאשר יום מגיע לרגע הזה בטיעון שלו הוא טוען שכאן אנחנו מגיעים למלט של היקום. הדמיון הוא המלט של

רשמים פשוטים

רשמים פשוטים הם רשמים שלא ניתן לחלק מעבר לעצמם – אני רואה תפוח. התפוח אדום. אדום זה רושם פשוט. תפוח