ישנה תפיסה של האינסוף שבה אני מובל מעבר לעצמי, ואם המחשבה תחשוב באופן נקי לחלוטין, חפה מדעות קדומות, אז האובייקט המובהק שיופיע בפניו יהיה אידיאת האינסוף והוא האל.
האידיאה של האידיאות: דקרט מהדהד לספר השישי של הפוליטיאה של אידיאת הטוב. הפריצה שדקרט מוצא באני הסולפסיסטי היא הצעד הראשון אל עבר החזרת העולם הממשי אל מעבר לתמונה. בין כל התארים של העצם האינסופי מוצא דקרט תואר אתי שהוא מייחס לאל והוא טוב. האידיאה של השלם שיש בו את כל השלמויות, הוא גם שלם מבחינה מוסרית.
עמוד 91- דקרט מתכתב באופן ישיר עם אחד הרגעים החשובים שפיתח בהיגיון הראשון שבו הביא את האל הרע. כעת זה אל טוב שלא מטעה אותי לגבי הדברים הברורים והמובחנים ואז הם אמיתיים באופן מוחלט. הערבות האלוהית של דברים ברורים ומובחנים.
שאלה שנשאלת- בעולם כזה שהאל הוא טוב וכל יכול כיצד ייתכן שבני אדם טועים? איך אפשר להסביר את מציאות הטעות?
זה מוביל אותנו להיגיון הרביעי- אחרי שדקרט מוכיח את קיום האל הוא חייב להסביר את מקור הטעות. כי את מקור הטעות ייחסו בהיגיון הראשון באל הרע אבל הוכחנו כעת שהאל טוב אז מהו מקור הטעות?
וודאי שיש טעות, שאנשים טועים, האם זה הופך את האל לרע? לא. זה במידה שזה פנים אנושי, מקור הטעות הוא לא באל אלא באדם.
כושר ראשון, התפיסה- כושר השכל שבאמצעותו אני תופסת אידיאות, בעזרת השכל.
כושר שני הוא כושר הרצון- כושר השיפוט- מעבר לתפיס עצמים אני יכולה לחוות שיפוט אודות הספר, השיפוט הבסיסי ביותר הוא שמה שאני מחזיק הוא באמת כזה. ממשות לאידיאה. אני תופסת את השכל אך האם אני מניחה שהוא קיים? השכל הוא סופי בגלל שאנחנו לא תופסים כל דבר, התפיסה מוגבלת, סופית. לעומת זאת, הרצון הוא אינסופי אני יכול לרצות כל דבר, אני יכול לחוות שיפוט על הרבה דברים, דמיון למחוזות אינסופיים.
הטעות מתרחשת כאשר הרצון האינסופי מפליג מעבר לגבולות הסופיים של השכל. אני עושה משהו שלשכל אין בו תפיסה. הטעות אפשרית בגלל הפער בין כושר השיפוט לתפיסה. האל ברא אותנו עם קשרים שלמים, השימוש הלא נכון בקשרים הללו מוליד את הטעות.
כאשר יש בי אידיאה והיא מצויה בי באופן מעורפל ואני קובע משהו לגבי האידיאה הזאת זו טעות. כשאני שוות נפש בקביעה שלי בהתאם להפעלת הרצון אז אני טועה. "מן הבהירות" בעמוד 99- רצוני מקיף הרבה יותר מהשכל. הרצון הוא חופשי לא כשהוא שווה נפש ויש לו הרבה ברירות אלא כשהשכל מעמיד אותו מול וודאות כי אז הוא שופט במקום שיש לשפוט. כשאני מפעיל את הרצון ללא אחיזה של השכל אנו טועים בהכרח. אנחנו טועים כי אנחנו רצים כי הרצון לא מוכן להגביל את עצמו לגבולות השכל.
האל מבסס את המדעים. בלי האינסוף אין משמעות לגילוי הקוגיטו. המדעים אינם מספקים בעצמם כדי להיות מוכחים.
כך דקרט ניגש אם כך לבחון את אידאת האינסוף.
ההוכחה מתחילה מהעובדה שאני מוצא בין האידאות שקיימות בי את אידאת האל (אידאת המייצגת עצם אין סופי). דקרט מבין כי הוא עצם סופי ובעל מהות סופית, ומכיוון שהוא מוצא כעובדה את האידאה הזו בו (של עצם אינסופי) הוא מסיק כי הוא לא יכול היה ליצור את אידאה זו ומקורה הוא חיצוני לו. הקושי בהוכחתו של דקרט היא במציאות האל בי.
אידאת האינסוף הינה אידאה אמיתית, כלומר אם נתבונן באופן נקי באידאות הקיימות בנו נמצא את אידאת האינסוף כעובדה. מרגע זיהויה של אידאת האינסוף כעובדה, לאור כלל הסיבתיות אזי שאידאה זו חיצונית כיוון שהיא בעלת ממשות מושגית רבה יותר מאשר באידאת העצם עצמו. כלומר ניתן להסיק שאידאת האינסוף הושמה בנו ע"י גורם חיצוני שהינו אינסופי. השמה זו של אידאה מבחוץ היא בעצם מהווה שבירה של הסולופיזם, מהווה מפגש עם מציאות החורגת מגבולות האגו שלי. אידאת האינסוף אצל דקרט היא המופשטת ביותר. המופשט שבמופשט, המחשבה הטהורה ביותר. אם אנו חושבים באמת ולא נגררים אחרי נטיות הגוף, אלא מצליחים לבצע את המהלך הקרטזיאני עד סופו ומתקיימים במחשבה, אז המופשט שבמופשט יעלה ברוחנו כאידאת האל.