ההיגיון השלישי

דקרט חותם את ההיגיון השלישי בשבח לאל.

סיכום הכל דקארט:

מאמר על המתודה

למה צריך מתודה – כי למרות שלכולנו מנת משכל זהה, אנשים לא מפעילים את כושר השיפוט שלהם. לכן שום תיאוריה שדקארט פגש לא סיפקה אותו.

השכל – השכל הוא כושר השיפוט של האדם.

התכנסות עצמית – דקארט עומד מול עולם חרב מבחינה רעיונית. מבול רעיונות, אך אף אחד לא מספק. לכן, הוא מוצא את הפיתרון בהתכנסות לתוך עצמו.

ארבעת כללי המתודה:

1. בהירות/ברירות ומובחנות – לא לקבל שום דבר עד שהוא לא ברור ומובחן, כלומר עד שלא ניתן להטיל בו ספק.
2. פירוק: לפרק את הדברים אותם אנו בוחנים לכמה שיותר חלקים, שיהיו כמה שיותר פשוטים.
3. סינתזה – ההרכבה נעשית לשם בניה מחדש, אך הפעם תוך שימת לב לדברים ועבודה שיטתית.
4. ביקורת: תמיד לנסות להטיל ספק, כדי לוודא שלא פספסנו שום דבר במהלך.

ספק מוגזם/היפרבולי – ספק מתודי, לשם הספק. עד דקארט לא היתה הטלת ספק כל כך רדיקלית בפילוסופיה.

איטיות – הנחה מובלעת במתודה. פילוסופיה קרטזיאנית היא איטית, מחושבת, שיטתית.

הגיונות על הפילוסופיה הראשונית

רציונליזם – זה של דקארט מתבטא בתפיסה שכדי להבין את העולם בצורה הטובה ביותר, עלינו דווקא לצאת מן העולם, לא לבחון אותו אמפירית, ולהתכנס לתוך עצמנו.

הערה על סגנון – בשביל דקארט, חשיבה אמיתית אינה התבוננות בעולם וגזירת מסקנות, או חישוב חשבונות, אלא היא מדיטציה. ההגיונות ארוכים, מדיטטיביים, מבודדים. ירש את הפרקטיקה מהישועים שאצלם חונך, שהיו מבצעים מדיטציה כל יום.

הפילוסופיה כמבססת המדע (חלק מהאיגרת לסורבון) – דקארט שאף לבסס את המדע החדש מבחינה פילוסופית / מטאפיזית. שאף להיות מה שאריסטו היה למדע הישן. הדרך לבסס את המדע היא בעזרת המטאפיזיקה. אי אפשר לבסס את המדע על עצמו, יש לקחת צעד אחורה וללכת למקום יותר בסיסי.

נסיגה אל העצמי – בניגוד למקובל בפילוסופיה, דקארט לא מתיימר להסתכל מנקודת המבט של הנצח, אלא מנקודת המבט האישית שלו. הטירוף והפלא בפרויקט שלו הם היכולת לבסס את המדעים מתוך דבר חולף כמו האדם.

שני הפרויקטים הגדולים של ההגיונות, שאותם יש להוכיח כדי לבסס את המדע (חלק מהאיגרת לסורבון):

1. נפרדות הנפש וקיומה העצמאי
2. קיום האל

ההיגיון הראשון – "על הדברים שאפשר להטיל בהם ספק" – מהלך הספק עצמו:

נטיל ספק בכל מה שמובן לנו מאליו. תחילה בחושים.

דקארט מוכיח ששלב זה הגיוני על ידי ציון שהחושים מטעים, ולא ניתן לסמוך עליהם.

לאחר מכן, נטיל ספק בגוף. הגוף אינו החושים, אלא הוא האני כאובייקט.

שני טיעונים באים לבסס ספק זה – טיעון המשוגע וטיעון החלום. טיעון המשוגע נפסל, כי דקארט לא יכול לחשוב על עצמו כעל משוגע. טיעון זה מצריך שימוש בגוף שלישי, ומכיוון ששימוש זה אינו אמיתי וחורג מכללי המתודה, הוא פסול. טיעון המשוגע לא אינטואיטיבי, לא מתקשר לחוויה שלנו.

לעומת זאת, טיעון החלום עובר. כולנו חולמים, ואין דרך לדעת  שאיננו חולמים כרגע. דקארט מניח הנחה שנויה במחלוקת, שבחלום אנחנו מפעילים שיפוט. גם אם הדברים שאנחנו רואים בחלום מופרכים, עדיין הם מורכבים מדברים פשוטים, כמו צבע, שהם בבירור אמיתיים. מכיוון שבחלום יכול להיות שאין גוף, לגיטימי להטיל ספק בגוף.

בשלב הבא, מטיל דקארט ספק בחוקי המתמטיקה והלוגיקה. זוהי הטלת ספק מאוד רדיקלית, כי בלי היסודות הללו, איננו יכולים לדמיין ולהתנסות בשום דבר. על פניו, נראה שזוהי מציאות פנימית לגמרי ואוטונומית לגמרי.

מה שמצדיק את השלב הזה הוא טיעון האל הרע. אם האל טוב באופן אינסופי, איך אנחנו טועים? יכול להיות שהאל רע, ואז הוא מטעה אותנו גם לגבי הלוגיקה והמתמטיקה. זה אפשרי, כי אינסופיות האל גדולה מהברירות והמובחנות של המתמטיקה מהלוגיקה. יש לשים לב כי דקארט משתמש מתודית באל על מנת להוכיח דברים אחרים, מבלי שהטיל בו ספק. מנגד, אם אני מניח שאין אל, על אחת כמה וכמה שהיסודות האלה מעורערים.

השד המתעתע – הוא מין יצור כזה שמתעתע בתודעה שלנו, ויכול לגרום לה לחשוב כל שטות. כאן מתגלה הספק הקרטזיאני בשיא טירופו – זהו כבר לא ספק רציונלי, אל ספק רצוני – ספק לשם הספק. דקארט עושה הכל כדי שיוכל להטיל ספק בכמה שיותר דברים. הסיבה היא שזה יוכיח את עוצמתה של נקודת המשען שתוציא אותנו מהברוך הזה. השד המתעתע חושף את הרצון האינסופי – בליבת האדם נמצא רצון אינסופי, שרק הוא ולא ההיגיון יכול היה לחשוב על השד המתעתע.

מודל האדם המשתמע – מהחוץ לפנים:

1. החושים
2. תפיסת האני כגוף
3. התבונה – הלוגיקה, המתמטיקה, השלב של השכל
4. הרצון האינסופי