הנני, אני קיים

את האני המולך שולל לא ניתן לעקור. כאן מוצב גבול היכולת של השד המתעתע- הוא כמעט כל יכול. אבל אין בכוחו שאהיה לא כלום אם אני מסיט את המבט ושם לב שכדי שהשד יוכל לרמות צריך שיהיה סובייקט מרומה. הודאות הראשונית היא שהוא מתעתע בי.

עמוד 54 הקביעה ש"הנני, אני קיים".

בנקודה הגבוהה ביותר של הספק לא מוצאים אובייקט או מושא חדש, אלא מתרחש היפוך מן רובד האובייקטים לרובד הסובייקט. ההיות- ההוויה- הקיום, מוטה בגוף ראשון, הקיום נמדד לפי ערך האגו. האני מגדיר מהו דבר שקיים. האני שמתגלה מחוסר הקונסיסטנטיות. ישנו היפוך בנקודת המבט. גילוי הקוגיטו הוא גילוי רובד אונטולוגי שהוא היות האני, הסובייקט. ובמעבר בין ההיגיון הראשון לשני זה מעבר מהמחשה המושאית, האובייקטית לסובייקטית. וכדי להדגיש את הנקודה הזאת, מה שקיים זוכה להגדרה חדשה. כל מה שמגייס את הגוף הראשון ביחס עם הדברים זה דבר שאגדיר שהוא קיים.

ה"אני" הוא לא עוד אובייקט, אם הוא היה עוד אובייקט היינו יכולים להטיל בו ספק, הוא קודם לדיון, מתנה את הדיבור. רובד מקורי והטרוגני לדברים.

הניסוח של "הנני, אני קיים" זהו ניסוח התשתיתי, שבו המחשבה עדיין לא מופיעה. בניסוח הזה זועק החוסר מ"המאמר על המתודה" החוסר בקוגיטו, ב"אני חושב" משמע אני קיים.

הניסוח של ההגיונות הוא מאוד מדויק בפשטותו, באטומיות שלו. קביעה בגוף ראשון. האני ולא המחשבה הוא זה שמופיע בפנינו כיסוד הבלתי ניתן לערעור. העדיפות של ההגיונות מ"המאמר על המתודה" זה להבין כיצד בניסוח המדעי של האני אין היסק.
במהלך של ההיגיון הראשון הטלנו בספק את הלוגיקה, את המחשבה ההיסקית, הסילוגיסטית, כאן אנחנו נתקלים בסילוגיזם נסתר. דקרט מצליח לחמוק מהספק כי לא נדרש לכלי ההיסקי- זה לא פעולה של המחשבה. אמירה בגוף ראשון, פגישה עם האני כדבר שבלעדיו שום מחשבה לא תיתכן. אבל מותנה ע"י המחשבה.

דקרט אינו משתמש בלוגיקה. זו אינה טענה. כי טענה תמיד מורכבת, והשד יכול לתעתע בה. הוא מחלץ פער שאין הבדל בין זה שאני ערה לישנה, למציאות ולחלום.
הודאות איננה ודאות של התאמה- זה לא שהאובייקט מתאים לאיזה אידאה בי, הדגם של האמת אינו התאמתי, הודאות מבטלת את הפער בין האני לאובייקטים של המחשבה, אלא אמת קיומית, ביחס לאני, ביחס לעצמו.

דקרט מגלה הכרח וודאות שלא נובעת מטענת אמת גדולה יותר מטענות אחרות אלא מעצם העובדה שמצאנו איזור שנסוג מרובד השיפוט עצמו, שאנו לא עומדים ביחס אליו, אלא שאנו מסוגלים לחשוף אותו, לגלות אותו כעובדה פשוטה של הרוח. זהו עיון של הרוח, אין כאן שיפוט, ההיגיון הראשון כולו היה מהלך שיפוטי. זוהי אמירה עם ודאות ראשונית.

העובדה שהאני נוכח שם, הנקודה הזאת מגדירה את המחשבה ולא להיפך.

אחרי "הנני אני קיים", הודאות של האני היא ודאות רגעית בכל פעם שאני תופש אותו ברוחי. האני הוא זמני ואני יכול להתחייב להכרח שלו כל עוד אני מביע אותו ברוחי. דקרט נוקט בשפה צנועה, כי הוא יודע שהוא צריך להיות זהיר כי הצל של השד המתעתע מעליו. האני יכול שלא להיות, כשאני מעלה אותו ברוחי, אז אני עושה את זה רק ביחס לזמן ולמקום שאני נמצא, ודאות רגעית, אני בהכרח קיים- הסתייגות כל עוד אני תופש את זה ברוחי.

דקרט מחדש דבר עצום באופן מושגי, (בספרו עקרונות הפילוסופיה, סעיף 51, הגדרת מושג ה"עצם" –דבר קיים שהוא דבר שנזקק רק לעצמו כדי להיות קיים) העצם הוא הבסיס לעצמו, הדברים מונחים עליו) האני הוא עצם ממין מיוחד מאוד, האני הוא עצם סופי, נברא. באפיון הזה הוא מאפיין את רגעיות האני האני קיים בעצם, אבל קיומו אינו מחויב המציאות. יכול להיות שאני לא אהיה קיים. ברגע שיש אני יש קיום. החידוש הגדול הוא שעצם לא יכול להיות סופי, אלא אינסופי. מה שקיים בעצם זה שלא ניתן לחשוב שהוא לא יהיה קיים.

בסכולסטיקה מוכיחים את האל באופן שתמיד קיים.  רעיון של עצם סופי- לאוזניים סכולסטיות- הוא פרדוקסלי לחלוטין. אני יכול לחייב את האני באופן מוחלט, העצם הזה כל כולו ספוג בזמניות, האני מגלה את עצמו כעצם סופי, נקודת משען לדברים אחרים אבל באופן רגעי ונקודתי. עדיין נשאר הרצון לבסס רק את הנקודה הארכימדית. השילוב בין המקריות של האני לבין ההכרח של האני זה מה שהופך את הקביעה הקרטזיאנית לקביעה שאינה עוסקת בתחום האובייקטים אלא בניסיון להמציא שפה על אותה ודאות ראשונית.

שתפו פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים

ביקורת על הסיבתיות

אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שמסיבה כלשהי תנבע תולדה, אין קשר הכרחי בין סיבה לתולדה- יש אומדנות והאמנה (מלשון –believe).

היחס של חלל וזמן

בצד זה יש יחסים שמשתנים למרות שהמושגים אינם משתנים. למשל, היחס של חלל וזמן- שולחן שנמצא ליד כיסא, נזיז אותו

גיאוגרפיה המנטאלית

לכן, כאשר יום מגיע לרגע הזה בטיעון שלו הוא טוען שכאן אנחנו מגיעים למלט של היקום. הדמיון הוא המלט של

רשמים פשוטים

רשמים פשוטים הם רשמים שלא ניתן לחלק מעבר לעצמם – אני רואה תפוח. התפוח אדום. אדום זה רושם פשוט. תפוח