שפינוזה- אחד הכל באל
לייבניץ- אינסוף
דקרט- 3 עצמים: האל, ההתפשטות והמחשבה
סיכום נקודות עיקריות לייבניץ
הסבר שימושי והסבר מקיף: הדרך של לייבניץ להבדיל בין רציונליזם לאמפיריציזם. ההסבר הפיזי, האמפיריציסטי, הוא ההסבר השימושי. אם ארצה לתקן שולחן, לא אצטרך הסבר נוסף. עוסק בשאלת האיך, הכיצד. ההסבר המטאפיזי, הרציונליסטי, הוא ההסבר המקיף. הוא דרוש להבנה מלאה של הדברים. עוסק בשאלת הלמה, המדוע.
שאלת הלמה – שפינוזה דומה דווקא ללוק, במובן הזה ששניהם לא שואלים אותה. לוק לא שואל אותה, כי מבחינתו ניסיון לענות עליה יהווה חריגה מיכולות השכל האנושי. שפינוזה לא שואל אותה, כי מבחינתו אין "למה?", יש רק הבנה של הסדר במסגרתו הדברים עובדים. אך האם קבלת הדברים כהווייתם היא בכלל פילוסופיה? האם תפקידו של הפילוסוף אינו בדיוק לשאול "למה?"?
חזרת התכליתיות – לייבניץ מחזיר את הסיבה התכליתית, וטוען שהיא העיסוק החשוב של הפילוסוף. כיצד נחזיר את התכליתיות בלי ליפול לתמונת עולם אנתרופומורפית? בלי להרוס את המדע? הטעם קודם לרציה – לכל פעולה יש טעם שחותרים אליו, ורק מתוקף זה נובעת הרציה. טעם זה מה שקורה כשיש לי סברה שהמושא טוב.
האל – האל יכול לעשות הכל, הוא רוצה בטוב ביותר. כבר בהגדרה הזאת יש ביקורת על דאקרט, שפינוזה ולוק. ההגדרה סותרת את לוק, כי היא צעד רציונליסטי מובהק – התחלה באל, האידאה הראשית, ולא בתפיסה החושית. היא אנטי-שפינוזיסטית, כי היא מדברת על רצון. לייבניץ מחזיר לדיון את האפשרות, את הקונטינגנטיות. המבנה הדקדוקי של המשפט הוא זה שסותר את דקארט – אם האל רוצה בטוב, אז הטוב הוא חיצוני לאל, והאל רק מכוון אליו. דקארט לא יכול היה לאשר זאת, כי האל שלו הוא טוב בהגדרה, הטוב מוגדר על ידי האל ולא להיפך. בניגוד לשפינוזה, אנחנו חוזרים לאל שאינסופיותו מתבטאת ביכולת, ולא במספר התארים שלו.
מהו הטוב – העולם הטוב הוא עולם "יעיל" – שפע ומגוון של תופעות, עם מיעוט של עקרונות עליהם מתבססות התופעות. עולם זה הוא עולם מאוד מסודר. במילים אחרות, ככה לייבניץ משמר את ההכרח השפינוזיסטי. עולם מסודר, הוא עולם בו לכל תופעה יש נוסחה המסבירה אותה.
פרדיקציה מוחלטת והגדרת האמת – הגדרת האמת של לייבניץ היא של אמת פרופוזיציונלית, כלומר נובעת מהיחס בין נושא ונשוא. הפרדיקט, אם היחס נכון, כלול בנושא באופן מוחלט. אם נאמר שהעץ ירוק, אז במושג העץ הזה כלול באופן מובנה הפרדיקט "ירוק". השייכות של הפרדיקט לנושא אינה מקרית, אלא טבועה. פרדיקציה מוחלטת היא כשאין שאלה שאפשר לשאול על משהו, שלא נוכל לענות עליה. למי אין פרדיקציה מוחלטת? לדמות בדויה, לדמות שלא קיימת במציאות. העצם מוגדר כמשהו שיש לו פרדיקציה מוחלטת. הפרדיקציה המוחלטת היא תוצר של זה שנבראתי על ידי האל. להכיר עצם זה לדעת את כל הפרדיקטים שניתן לומר עליו.
עצם פרטי / צורה עצמותית – מהגדרת האמת נובע שאין כאן עצם אחד כמו אצל שפינוזה, או מספר עצמים, המקיימים ביניהם יחסים, כמו אצל דקארט, אלא מספר רב (ולא ברור) עצמים, שכל אחד כולל בתוכו את כל הפרדיקטים שלו. לייבניץ מרחיק לכת ואומר כי מכל עצם פרטי ניתן לגזור למעשה את כל התופעות בעולם. מכיוון שיכול להיות קשר של פרדיקציה בין כל שני דברים (בזמן שאני כותב סיכום פרפר מנפנף בכנפיו מעל שמי ברלין), אז גם כל נושא כולל בתוכו את התופעות של כל נושא אחר. זה סוליפסיסטי במידה מסוימת – אני מכיל בתוכי בקשר פרדיקטיבי את כל התופעות.
מונדות – המונדה היא העצם. עצם היא משהו שיש לו פרספציה, תפיסה. המונדה היא למעשה "אטום תופס". המונדה היא אטומית במובן שהיא בלתי ניתנת לחלוקה, אבל בניגוד לאטום היא בלתי ניתנת לקיבוץ עם מונדות אחרות. ז.א., זה אפשרי, אבל זה לא יצור עצם חדש. ניתן לדמות את המונדה לנקודה על הפונקציה של העולם. היא כלום (מילולית) לעומת הפונקציה כולה, אבל מנגד היא יכולה לתת מידע על כל הפונקציה.
א-פרספציה, תפיסה עצמית, היא התכונה של העצם הנפשי. הפרספציה היא התכונה של העצם הגופני. הא-פרספציה דומה לתפיסת האידאה של אידאה של שפינוזה. כל מונדה מכילה בתוכה שיקוף של כל העולם כולו. כל מונדה מבטאת את הקיום מנקודת המבט שלה. היקום מתקיים בהרמוניה מוחלטת – מתוקף השיקוף ההדדי של כל המונדות. מי שאחראי להרמוניה הוא האל. ההרמוניה היא תנאי בשביל שעולם יהיה אפשרי.
עקרון זהות הנבדלים – לא יכולים להיות שני דברים זהים לגמרי, שהם בכל זאת עצמים שונים. אין שני עצמים ששרשרת הפרדיקציה שלהם זהה.