שפינוזה

שפינוזה מתחיל את ספרו בפרק על אלוהים. (שאלה נספחת תהיה- מהו אותו אל שמסוגל לספק לנו נקודת התחלה למחשבה? (ולא למה))

השאלה הזו לא מובנת מאליה בעיקר לאור מה שראינו אצל דקרט, שאצלו העיסוק באל בא בשלב מאוחר. דקרט מגיע לאידיאת האל אחרי עמל רב. אצל דקרט האל מתגלה בשלב מאוחר ומשחק תפקיד מכריע במהלך הקרטזיאני.
האל של דקרט מבטיח לנו את אמיתות הברורות והמובחנות. האל טוב כי הוא ערב לכך שלא נטעה באידיאות ברורות ומובחנות, לא יכולנו לבטוח שאמיתות האידיאות עד שהאל הטוב איתנו.

סדר חשיפת האמיתות מול סדר המהויות:

אמרנו שהאל של דקרט (למרות שהוא בא מאוחר מבחינת סדר המהויות) הוא ראשון כלומר אני חייב להניח את קיומו של האל הקודם לאדם, העצם האינסופי קודם לעצם הסופי, כי אם לא היה לי אידיאה של השלם והאינסופי לא הייתי יכולה להטיל ספק. אצל דקרט יש הבחנה בין חשיפת האמיתות, מעין כרונולוגיה בחשיפה. זה שגיליתי את הקוגיטו ראשון בסדר חשיפת האמיתות אין זה  אומר שהוא ראשון בסדר המהויות, הקוגיטו הוא פחות מבחינה ישותית אונטולוגית. אנחנו יודעים שהאל מתגלה בשלב שלישי, שבחינת המהות הוא ראשון ומתנה את המהלך. כל המהלך של דקרט וההבחנה החשובה בין חשיפת המהויות לסדר האמיתות מתחיל באני החושב. מחשבה בגוף ראשון. המחשבה מתחילה באני החושב. לכן יש סדר חשיפת האמיתות שאם נחשוב בגוף ראשון יש סדר כרונולוגי נצרך (לא שקול לסדר המהויות).

להתחיל לחשוב ממושג האל היא מחשבה שכופרת ודוחה את הרעיון שלפיו לחשוב זה לחשוב בגוף ראשון. מחשבה שכופרת ברעיון הקרטזיאני שיש הבחנה בין חשיפת סדר האמיתויות לבין סדר המהויות. ישר הולכים ליש שהוא הווה בצורה המושלמת ביותר, לאידיאה השלמה. כל המימד של המחשבה בגוף ראשון נעדר. אנחנו מתחילים לחשוב במופשט, כלומר באלוהים. עבור שפינוזה לחשוב זה שהמחשבה חייבת להתחיל להתמקם מלכתחילה באובייקט המובהק ביותר של המחשבה בכלל.

הגדרת המחשבה אצל דקרט הייתה עוד דבר שנאמר בגוף ראשון, אצל שפינוזה המחשבה היא מחשבה. לא "אני חושב" אלא "ישנה מחשבה", "ישנן אידיאות". לחשוב זה לא דבר שמותנה באני החושב. האני מותנה במחשבה ולא המחשבה באני. אצל שפינוזה אין "אני" כעצם סופי, אין אגו שהמחשבה מוגדרת על ידיו, ישנה מחשבה והאידיאות, מושאי המחשבה, בזה צריך להתחיל ולכן צריך להתחיל באידיאה המציאותית ביותר. לכן המהלך השפינוזיסטי לא מתחיל בשאלת הטעות, שמרכזה האדם, אלא בבחינת האמיתות ותוקפן האינהרנטי, זהו תפקיד המחשבה.

וזהו ההבדל המרכזי בין שפינוזה לדקרט: היחס למחשבה.

נקודות מרכזיות אצל שפינוזה:

• תפיסה אחרת לגבי של האמת. תורת אמת מיוחדת.
• תורת אלוהות מיוחדת.

בשתי הנקודות האלה הוא מתרחק מדקרט ומציע חלופות.

• כמו כן, אצל שפינוזה יש שינוי פרדיגמאטי מרחיק לכת מחשיבה מדידטיבית לחשיבה מתמטית. הפרדיגמה והמודל לאמת ומהו אמיתי יהיה המתמטיקה ולכן גם האתיקה בכותרת "מוכחת בספר הגיאומטרי" האתיקה בנויה לפי התבנית של הגיאומטריה האוקלידית (אקסיומות וכולי…)

האתיקה הוא הספר המתמטי ביותר, לא רק בתוכן אלא גם בצורתו. ואחרי הוכחה מגיע מ.ש.ל.

תורת האמת ומהו אמיתי

אצל שפינוזה, האמת היא פנימית לאידיאה "האמת מורה על עצמה" האמת מצביעה על עצמה, לגמרי פנימית לאידיאה. בנק' הזו הוא הפוך לגמרי מהאמפיריציזם ולוק, שאצלו לבסס אידיאה זה להחזיר אותה למקור ההתנסותי שלה, המקור של מושג. החושים הם האחראים על אמיתות האידיאה. המושגים ומקור תוקפם הוא החושים ואיך שאנו מתנסים במציאות.

שפינוזה דורש מאיתנו להיצמד לרמה האידיאלית של המחשבה, מבלי להתחשב ברמת ההתאמה האפשרית בין האידיאה שלנו לבין הדברים שמחוצה לנו. קריטריון האמת הוא לא ההתאמה בין הפנים לחוץ. אנו מדברים במונחים של הלימה. האמת לפי שפינוזה היא פנימית לעצמה, בין אם הדבר קיים במציאות החיצונית ובין אם לא, האמת אמיתית כיוון שהיא כוללת את ההגדרות שלה וכאן נכנסת הפרדיגמה המתמטית. סכום זוויות משולש שווה 180 מעלות בין אם קיים משולש כזה במציאות או שלא. האידיאה של משולש היא פנימית לגמרי לאידיאה. לא תלוי במציאות, האידיאות מתקיימות בספרה משל עצמן (לוגיקה, מתמטיקה, גיאומטריה…). האידיאה תהיה אמיתית כשהיא מקיימת אפיון של צורתה. לא כל דבר הוא אידיאה ונכנס לסדר הזה. כאמור אמיתות המתמטיקה מוגדרות לפי אמיתותן הפנימית וגם הפילוסופיה ראוי שתוגדר באותם קריטריוני אמת שמתקיימים בתחום המתמטי.