תורת האלוהות

(גם אצל דקרט זה לא משנה אם אני ישן או ער והמשפט 2+2=4 יהיה תמיד נכון) אמת נמדדת בין האידיאה לבין הממשות. ישנו תואם, שקילות שבין הדברים לבין המחשבה. זה כל המהלך של דקרט כשמטיל ספק, האם האידיאות מתאימות למציאות?, גם באמיתות המתמטיות האל יכול לגרום ש2+2 לא יהיה שווה 4, גם כאן דקרט מסוגל להכניס ספק כי נדרשת בעיניו התאמה בין המציאות לבין המחשבה, אז יכול להיות שהחישוב נכון אבל בממשות המופשטת זה לא כך. נכון שהאל הטוב ערב להתאמה בין האידיאה למציאות, אבל זה בזכות טובו של האל.  עבור דקרט אלוהים יכול לשחק באמיתות המתמטיות.

לא כך אצל שפינוזה, האל שלו אינו יכול לעשות ש2+2 לא יהיה שווה ל4, מכיוון שזו אידיאה שהאמת בה היא פורמאלית לגמרי ומצביעה על עצמה. גם אלוהים מחויב לאותה אמת מידה של אמת. האל לא יכול לשנות את התנאים הפורמאליים של האמת.

עמוד 117-118 "דבר זה לבדו היה עלול לגרום…" המתמטיקה משחקת לנו נורמה אחרת של אמת היא זו שמאפשרת להו לדבר על האובייקטים באופן לא הולם.
עמוד 125- "באידיאה הולמת אני מבין…" אנו דנים באידיאה עצמה בלי יחס למושאה, בלי מה שאמורה לייצג.

לדמיין אל שמטעה אותנו, בעל רצון, עבור שפינוזה זה לא אל אמיתי, לדמיין אל בעל רצון זה לא לחשוב את אלוהים. זה לדמיין אל ולא לחשוב עליו.  אלוהי דקרט בורא את האמיתות ואצל שפינוזה הוא לא בורא כלום אלא אולי כפוף להן.

צריך להתחיל לחשוב את אלוהים, כוח הדמיון הוא האויב הגדול של הפילוסופיה. כדי לעשות את זה צריך להכפיף לגמרי את האני למחשבה, אנו חושבים יותר מדי קרוב מדי לאני.

זוהי ההתחלה היחידה שאפשר להעלות על הדעת עפ"י המהות וחשיפת האמת ליסודות.

תורת האלוהות עפ"י שפינוזה

אנו מתחילים להבין שהעיסוק באלוהים אינו קשור לאמונה, אלא זו שאלה מטאפיזית ואונטולוגית במובהק, כלומר כאשר הפילוסופים מדברים על האל אין זה קשור לשאלת השדים שיש לנו. האל מתפקד בתוך השיטות כך שהאופן שהם ימשיגו את האל מכתיב ומשפיע את כל תפיסת עולמם. חשוב להבין כיצד מתפקד האל בתוך פילוסופיות שונות.

אם נבין מהו האל לפי שפינוזה נבין את העולם עפ"י שפינוזה. כדי להשלים את התמונה נחזור למושג האל של דקרט ונמנה תכונות של האל של דקרט ולהראות כיצד שפינוזה עומד מול דקרט בנושא האל ומציע אלטרנטיבה אחרת למושג האל שתנביע אונטולוגיה שונה לגמרי:

# תכונות האל עפ"י דקרט:

1. אלוהים אצל דקרט הוא שני בסדר ההכרה. האל אינו נתפס, הוא עצם אינסופי, היחס שלנו לאינסוף הוא יחס פרדוקסאלי, כי אידיאת האל מצד אחד נמצאת בנו אלא שאני הוא עצם סופי שלא יכול היה להמציא אותו.
2. האדם אינו מסוגל לתפוס את האינסוף. אידיאת האינסוף נוכחת בנו. אלוהים אינו נתפס, אבל למרות זאת הוא בנו. אין הלימה בין אידיאת האינסוף שבנו לאלוהים.
3. תארי האל הם יכולות של האל (כל יכולתו או הידע האינסופי שלו).
4. אלוהים חיצוני לעולם ולאדם הסופיים, ומתייחס לאדם , למשל היחס הבסיסי ביותר הוא שהוא טוב וערב לאמיתות הברורות והמובחנות. האל פועל את העולם. האל בורא את העולם.
5. אלוהים הוא בעל רצון. רוצה בטוב לכן לא מטעה.

האל של דקרט דומה לאל של התיאולוגיה, אל "דתי" המטאפיזיקה שמתאימה לו מתאימה לדקרט.

# לעומתו האל של שפינוזה:

דבר ראשון, האל של שפינוזה ראשון בסדר ההכרה והתחלת המחשבה. החלק הראשון הוא ניסיון שפינוזיסטי להוכיח את קיומו של האל. זוהי הוכחה אונטולוגית בניגוד להוכחה של דקרט שהיא הוכחה לפי התוצאות ובאה מתוך אידיאת האל שבי. שפינוזה מציע הוכחה שמושרשת באקסיומטיקה ובמהלך פורמאלי לגמרי, נגדיר את אלוהים כבעל אינסוף תיאורים, האקסיומה של סיבת עצמו היא דבר שקיים מתוך תוקף מהותו. משהו שהוא סיבת עצמו לא יכול שלא להיות קיים. שפינוזה מוכיח את קיום האל ללא קשר לאני. מציג 3 הגדרות ומערכת טיעונים ומגיע למסקנה שאלוהים קיים כי הוא סיבת עצמו וקיים בהכרח. סיבת עצמו אלוהים ועצם אינסופי- שלושת ההגדרות שעומדות ומצביעות על המהות הפנימית של האל. הכל מתחיל בהוכחה הפורמאלית, ממילא אין עצמיות. אין עצם שהוא סופי, שהוא אדם, עצם סופי הוא יכול לא להיות.

אצל שפינוזה מתוך מושג העצם- העצם צריך להיות קיים. להתקיים כעצם- תמיד סיבת עצמו, העצם היחיד שקיים הוא האל כי האדם הוא לא סיבת עצמו ולכן אין לו את מינוח עצם.  ממילא אין עצם סופי, כי עצם סופי הוא עצם שיכול לא להיות, והאדם יכול לא להיות אצל דקרט.

דבר שני, האני הוא עצם עפ"י דקרט ולכן הוא בעל חשיבות. אצל שפינוזה עצם סופי הוא בלתי אפשרי ולכן פוסל מעמד של אדם כנקודת מהות. האופן שבו מתקיים לכן חייב להיות אחר. האדם אינו יכול להיות בעל אותו מעמד אונטולוגי של האל. המחשבה והאדם אינם עצם.