אתיקה

המאמר על תיקון השכל: מקביל ל"על המתודה" של דקארט – מעין אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית בגוף ראשון. אלם להבדיל מדקארט, המחפש ידיעה, שפינוזה מחפש משהו "שהוא כולו טוב, והוא לבדו יפעיל את הרוח". שפינוזה מחפש אחר שימחה נצחית. רוב בני האדם חיים בשביל עושר, כבוד והנאות – אבל שווה לוותר עליהם בשביל למצוא את הטוב העליון האמיתי. שפינוזה מעולם לא סיים את החיבור, וככל הנראה לא במקרה אלא כיוון שהוא הניח אותו בצד במכוון.

אתיקה: חיבורו המרכזי והחשוב ביותר של שפינוזה (אחריו חזר לכתוב כתבים פוליטיים, שלא פורסמו אלא לאחר מותו).

בנוי במבנה הגיאומטריה של אוקלידס: בנוי מחמישה חלקים – 1. על אלוהים, 2. על מקור הנפש וטיבה (וגם דיון על המתודה – להבדיל מדקארט, שפינוזה מאמין כי ראשית כל יש לבנות תורה מטאפיסית, ורק לאחר מכן לשאול את שאלת האמת והידיעה כשאלה לוקאלית), 3. מקור האמוציות, 4. על כוחן של האמוציות, או על השיעבוד, ו-5. על כוחה של התבונה, או על החירות.

"אלוהים, כלומר הטבע":

שני פירושים לשימוש של שפינוזה במושג האלוהים:

• חתרני – במקום לפסול את מושג האלוהים המושרש בתודעה הקולקטיבית, שפינוזה משתמש בו ואז מפרק אותו מבפנים באמצעות השיטה הגיאומטרית שלו.
• דיאלקטי – במושגים יש גרעין אמת. פילוסופים יהודים של ימי הביניים (למשל הרמב"ם) "ראו מבעד הערפל" – ראו דברים נכונים, אבל בצורה לא לגמרי נכונה.

לפרק הראשון שלושה חלקים:

1. הוכחת קיומו ההכרחי של אלוהים: אי אפשר לחשוב שאלוהים, הטבע, היש לא נמצאים. המושג של אין הוא בלתי קוהרנטי. מושג האלוהים חייב להיות שלם ואין סופי, לכן אי אפשר להניח אין – מכך נובע המוניזם.
2. מהותו של אלוהים – אחד, בלתי מתחלק, כולל את כל מה שיש.
3. תיאוריה של המעשה האלוהי – רעיונותיו בדבר היעדר הבריאה.

תפיסות הנובעות מהפרק:

1. תפיסה אימננטיסטית: עיקרון יסוד בדתות המונותאיסטיות וכן אצל דקארט – טראנסצנדנציה (להיות מעבר): אלוהים הוא אחר מהותית מהעולם ומחוצה לו. אצל שפינוזה התפיסה הפוכה – אלוהים הוא אימננטי לטבע.
2. פנתאיזם – הכל זה אלוהים: אלוהים חייב להיות שלם, ולכן להכיל את הכל. לכן אלוהים זהה עם העולם ("אלוהים, כלומר הטבע")
3. ביטול מושג הבריאה – אין בורא שהוא אחר ממושא הבריאה שלו, לכן העולם לא נברא. רעיון הבריאה הוא קונטינגנטי – אלוהים יכל לברוא עולם אחר, על כן מביטולו נובעת הכרחיות. המושגים של טוב ורע, שכר ועונש, בחירה אישית ואחריות מוסרית מאבדים מתוקפם.
4. מוניזם – מאחורי ריבוי הדברים שסביבנו מסתתר דבר אחד (להבדיל מהדואליזם של דקארט).

עצם (סובסטנציה), ואופן (מודוס) ותואר – שפינוזה משתמש בפרק הראשון להציג את המטפיסיקה שלו. משתמש במושגים קרטזיאנים אך משנה את משמעותם:

אצל דקארט –

דואליזם – גם בין אלוהים והעולם, וגם בין התפשטות ומחשבה (העצם המתפשט והעצם החושב). דקארט גם הכיר בבעייתיות של להגדיר עצם כדבר שלא תלוי בשום דבר אחר, הגדרה שבסופו של דבר יכולה להיות תקפה רק לאלוהים (שאר העצמים תלויים רק באלוהים, אבל תלויים).

1. עצם הוא מה שקיומו אינו תלוי בשום דבר מלבד אלוהים: אני "דבר חושב" – אני עצם.
2. אופן הוא מושג תלוי המניח מושג אחר – אי אפשר לדבר על "מחשבה" בלי שיהיה עצם שחושב אותה. הנפש הפרטית היא עצם, בעלת מעמד אונטולוגי שלם. תלותה היחידה היא באלוהים. אופני העצם הזה – מחשבות פרטיות, צורות לוקאליות שהעצם לובש. אי אפשר לחושב על שולחן בלי להניח חומר, ועל חומר בלי להניח התפשטות, לכן העצמים הפרטיים הם אופנים של ההתפשטות.
3. תואר – לכל עצם יש תואר מהותי המגדיר אותו – התואר המהותי של העצם החושב הוא המחשבה.

אצל שפינוזה –

מוניזם – שפינוזה מקצין את אי התלות: העצם הוא סיבת עצמו, העצם הוא מה שבלתי תלוי בשום דבר אחר, כלומר הוא נמצא בתוך עצמו, ומושגו לא כולל שום מושג אחר.  מוניזם – העצם = העולם = אלוהים. המוניזם של שפינוזה סותר את הדואליזם של דקארט בכל המישורים – אלוהים=הטבע, ולגוף ולנפש אותו מעמד (אופנים של העצם האחד).

1. יש עצם יחיד. גם פה ששפינוזה לוקח עד הסוף את היסוד שהניח דקארט – ההנחה הבסיסית שכל דבר תלוי בה הוא העצם, לכן מה שדקארט נותן לו מעמד של עצם אצל שפינוזה הוא אופן.
2. אופן – בני האדם הפרטיים, העצמים, הנפש הפרטית הם כולם אופנים של העצם האחד.
3. תואר – דומה אך שונה: אנחנו אמנם מכירים שני תארים, מחשבה והתפשטות, אך למעשה יש אינסוף תארים לעצם האחד שאיננו מכירים. זה נובע מפיתוח מושג האינסוף של דקארט – אם מקבלים את מושג היש האינסופי יוצא מזה שכל מה שניתן למחשבה (כלומר, לא כולל סתירה פנימית) מתקיים.

לסיכום החלק הזה: מחשבה והתפשטות – דקארט: עצם, שפינוזה – תואר. הדבר החושב – דקארט: עצם פרטי, שפינוזה – אופן (בעצם "הורדה בדרגה" של מושגי העצם של דקארט, אם כי שפינוזה לא רואה בזה היררכיה: הכל בעולם הוא או תלוי או בלתי תלוי).