הכתיבה כעסק רווחי:
בפרספקטיבת הרנסנס הכל תפאורה, קישוט נחמד לסיפור אהבת אבות הפטרון. המסורת הבזבזנית של חצרות איטליה העשירות; לבזבז הון תועפות בכדי להוכיח שאבותיך מגיעים ממוצא מכובד. היו מארגנים נשפים שבהם רוקדים בתחפושות של סיפור אורלנדו.
אז למה לקרוא ליצירה אורלנדו המטורף? באומנות הרנסנס (גם בציור, למשל דה וינצ'י) לפעמים הרקע מעניין וחשוב מהדמויות המופיעות בחזית. זו אסתטיקת רנסנס.
משורר איטלקי נוסף – סוף המאה ה-16; 1544-1595, TORQUSTO TASSO. הוא מאמץ נושא היסטורי מפוברק ומעוות; כיבוש ירושלים ע"י הצלבנים 1099. במעבר לפורמט של אורלנדו, כיבוש ירושלים תופס מימדים אחרים. הצלבנים לא מצליחים לכבוש את העיר כי המוסלמים משתמשים בנשק נורא – נשים מוסלמיות מאד יפות הניחנות בכישוף.
דוחים את כיבוש י-ם לסוף היצירה. היצירה היא מעקף נראטיבי מרחיק לכת סביב רינאלדו מסוג אחר; מתאהב בנסיכה מוסלמית ובורח איתה לארץ רחוקה. GERUSALEMME LIBERATE.
המעניין הוא ששוב המלחמה נדחקת לרקע, למרות שם היצירה. כיבוש י-ם כמעט חסר חשיבות. סימפתזציה של הכיבוש. מוטיב נוסף – אהבה הבאה מתוך כישוף. מה הרקע? 1571 סרוונטס משתתף בקרב נוצרי ב-LEPANTO נגד העות'מאנים במטרה (לא ריאלית) לכבוש מחדש את ירושלים.
- פורטוגל –LUIZ VAZ DE CAMOES
פורטוגלי שאימץ לחלוטין את הסגנון האוקטבי. זה סיפור על הפלגתו של ואשקו דה גאמה להודו. מסתכסך בליסבון, גולה לגואה, משם למקאו, אח"כ למוזמביק ואז חזרה הביתה ואחרי שלחם בצבא הפורטוגלי הרבה שנים. בתיקו – כתב היד של OS LUSIADAS. בהם בני לוזו, אבי האומה הפורטוגלית LUSITANIA.
10 שירים באותו הפורמט. דבר נוסף – הנטייה לערבב את תיאור המאורעות עם סיפורים מיתולוגיים. למשל תיאור עקיפת כף התקווה הטובה (קייפטאון) שנקראה אז כף הסערות.
חידושו של קמואס – הופך את ההר שבקצה הכף למפלצת שנקראת ADAMESTOR. הא התאהבה בטטיס אלת הים ונענשה על חטא הגאווה, ההיבריס. "אני כה מכוער". מה עושה הענק המאובן? מזהיר את דה גאמה לא להתרחק מעבר לכף כי זה היבריס, הוא מזהיר בתור מי שנענש (מזכיר את אטלס).
זה לא שקמואס חושב שהמסע הוא היבריס, הוא נותן את המילים הפי המפלצת שאיש לא לוקח ברצינות. המפלצת משמיעה נבואות שונות ומפחידות לגבי כל מי שימשיך עם דה גאמה (=מלחמה). אזכור לALMEIDA מושל גלמואה שנהרג ע"י שבט זולו אחרי שהיה מושל גואה. זו "נבואה שבדיעבד". האירוע כבר קרה ואז דפולוודה שנרצח בדרום אפריקה ממש קרוב לזמנו של קמואס, שנה לפני שיצא להפלגה.
מצד אחד צריך לקחת את המפלצת ברצינות, מצד שני דבריה לא שווים כלום; פורטוגל גדולה וחזקה מהעידן הקדום, ההיבריס לא קיים, גאים בתעוזה.
לעומת דנטה שבבית 26 מציג את יוליסס שהפליג מערבה לגיברלטר וחטא בהיבריס, רוצים להגיע לגן העדן, מפליגים לארץ המפלצות של אמריקה של ימינו, אל מגיעים ישר לתופת. מומלץ לחטוא בחטא ההיבריס בתקופת קמואס.
זה לא ממש מנייריזם חוץ מההתייחסות למיתולוגיה. הסלע אדמסטור כמטאמורפוזה שלא הושלמה לחלוטין.
- זו פואמה אפית POEMA EPICO.
בארוק ספרדי – סרוונטס/דון קיחוטה
קרלוס הראשון לבית הבסבורג "בממלכה של השמש שלא שוקעת". בימי פליפה השני – דעיכה. דווקא אז – תור הזהב של הספרות הספרדית.
פליפה השני מלך משוגע – יוצא למלחמות מיותרות נגד הולנד, נגד אנגליה. כל הצי שלו טובע! סרוונטס כמעט משתתף במלחמת הצי הזה. המלך מזוכיסט, בונה לעצמו ארמון בתבנית של גריל, ESCORIAL. האווירה שם עגומה.
- סרוונטס – אסתטיקה בארוקית שהספרות הספרדית הצטיינה בה. 1571 קרב לפנטו. נהיה משותק חלקית ביד שמאל מכדור. כונה הגידם, EL MANQO. 1581 חוזר מהשבי באלג'יר משם והלאה מחליט להקדיש את חייו לספרות. בגיל 38 כותב את GALATEA, יצירה שהתגאה בה. זהו רומן פסטורלי על רועי צאן שעוסקים באהבה, בהשפעת SANAZZARO האיטלקי שכתב ב-1503 סיפורי איכרים פסטורליים על מחוז ARCADIA.
סוג רומן מצליח נוסף – PICAROS (אנשים שחיים על חשבון אחרים, בד"כ משרתים).
אם כן יש שני סגנונות הפוכים מצליחים באותה התקופה:
- רומן פסטורלי על איכרים אציליים
- רומן פיקרסקי על תכונות אנושיות נכלוליות ועל אנשים שעוברים ממקום למקום במרמה שלהם. רומן דינמי – על חשבון אחרים מתחנה לתחנה.
למה שנדבר על המודלים האלו? יש משניהם בדון קיחוטה! 3 הפרקים הראשונים הם סיפור פסטורלי על איכר פשוט בשם GRISOSTOMO שמת משיברון לב בחיזוריו אחר MARCELA. במסעותיו של דון קיחוטה הוא שומע משני רועים על מותו. יש להסיק שסרוונטס רוצה לסכם את כל הספרות של תקופתו.
פרק 23 – דון קיחוטה וסנצ'ו נכנסים לעיירה מורנה בגבול אנדלוסיה וקסטיליה ונתקלים ברועי עזים (מקצוע ירוד). יש שם סיפור על פרננדו שמתאהב בדורותיאה. הוא מבטיח לה שיישא אותה לאישה כדי לשכב איתה ואז שא לאישה בכוח את לוסינדה שהיא אהובתו של קרדיניו. אולי ניתן להתייחס לזה כוריאציה על הרומן הפסטורלי שכן לוסינדה היא בת איכר. הסיפור גם מסופר ע"י דורותיאה או ע"י רועי העזים.
יש ייצוג לכל הסוגות הספרותיות האפשריות. דון קיחוטה אינו פיקארו, אך התנהגותו עשוייה להתפרש כפיקרסקית. לפני פרק 23 למשל הוא נכנס לאכסניה ולא משלם! הוא בהזיה – הוא בעולם של אבירים שם אין כסף, רק מטמונים ואוצרות. הוא חושב שהוא בטירה שמארחת אבירים. הוא עצמו אציל ירוד עני.
סנצ'ו לעומת זאת הוא פיקארו קלאסי! הוא מתלווה רק כי הובטח לו שיתמנה למושל אי, כשהוא מוצא תיבה מלאת זהב הוא משתגע.
גם העלילה עצמה פיקרסקית; עוברים מנקודה לנקודה, בכל נקודה יש סיפור חדש ואין ממש עלילה – זו סדרת הרפתקאות שהסדר בה לא חשוב.
1603 – שייקספיר כתבמחזה בשם THE HISTORY OF CARDENIO. כנראה הרגיש שהסיפור הזה יכול לעמוד בפני עצמו. הסוף טוב – בסופו של דבר פרננדו מחוייב למלא את הבטחתו לדורותיאה והזוג מתחתן. אצל שייקספיר זו קומדיה… מה מעניין? הסיפור המשובץ מאד מתוחכם! דווקא הניגוד ממחיש כמה דון קיחוטה עלוב, משעמם ופתטי!
קיחוטה פיקרסקי חלקית, ולא כי סרוונטס לא מסוגל לכתוב סיפורים פיקרסקיים.. NOVELAS EJEMPLARES שלו מוכיח זאת. הוא כותב את קיחוטה כך מבחירה. המשמעות היא שסרוונטס שואף למשהו אחר. משהו שסרוונטס לא ידע שייקרא בעתיד מטא-רומן.
זה מה שהופך את קיחוטה ליצירה גרנדיוזית; היא מסוגלת לספר על עצמה. הדמות מדברת ? .
1605 חלק א' – הצלחה אדירה. 1615 שנה לפני מותו מפרסם את חלק ב'. יש התייחסות לזיוף שיצא ב-1614 מאת AVELLANADO בעוד סרוונטס חי (קצת כמו אורלנדו המשוגע).
מה סרוונטס עושה? שם בפי קיחוטה "אבלנדה הגזים, מה שקרה באמת היה…".
זה אומר שקיחוטה הוא שוחר ספרות. הוא מנסה ליישם את מה שקרה בסיפורי האבירים, LIBROS DE CABALLERIAS. הוא אובססיבי לדולצינאה מטובוסו ומנסה לזכות בליבה. הוא גם מתייחס לסיפורי האבירים בפרק 24-25. קיחוטה משחרר בטעות אסירים מסוכנים כי חשב שהם נשמות ששדים מובילים לגיהינום. לכן הוא וסנצ'ו נאלצים לברוח להרים. סנצ'ו אומר לו שחייבים לברוח, הוא מקורקע. "לא עשיתי את זה כי אני מפחד מהמשטרה, עשיתי את זה כי אני כמו אורלנדו, כמו אמאדיס שמחכה לאהובתו".
הוא מתפשט ומתחיל להשתגע, בזה הוא דומה לקרדיניו, לYVES, לאורלנדו.. אבל ההבדל הגדול הוא שסיבלו של קרדיניו אמיתי וסיבלו של קיחוטה מומצא. הוא מתנהג כך כדי ליישם את מסר סיפורי האבירים לפי הספר. הוא ממלא צ'קליסט של הפיכה לאביר.