הדבר היחיד שקיים הוא אלוהים, אלוהים מעתה הוא היש הקיים בהכרח, כל מה שקיים קיים ביחס אליו. אלוהים או הטבע, אלוהים זה היש. אם כל מה שיש זה אלוהים אז מה הוא העולם והאדם? שפינוזה עונה שהאדם והעולם הם ביטויים של האל. התפרטויות של העצם, הפיכת האל לדברים פרטיים. (דקרט- עצם, תואר ואופן)
האני לא עצם, אלוהים הוא השלם, אלוהים משמע היש, אם האדם לא עצם והעצם היחיד הוא אלוהים אז האדם בתוך יש שקיים אז אנו צריכים לומר איפה הוא עומד ביחס לאל. מבטל את האפשרות של עצם סופי. האדם הוא אופן לפי שפינוזה.
דבר שלישי, אלוהים הם עצם אינסופי, והוא מתבטא תחת אינסוף תארים, ישנם אינסוף דרכים שאלוהים יכול לבטא את עצמו. ההתפשטות היא לא עצם סופי, העולם החומרי המתפשט זה אחד מהביטויים של האל. האל יכול להתבטא תחת תואר ההתפשטות. האל יכול להתבטא גם תחת תואר המחשבה.
שני השחקנים הראשיים: הגוף והנפש, שני תארים של העצם האחד. המחשבה וההתפשטות.
אנו תופסים רק את העולם דרך הגוף שלנו ותופסים את המחשבה דרך המחשבות שלנו. מבחינה מושגית אני לא יכול לשלול את האפשרות של אינסוף התארים, אני לא רק חייב לשלול אלא חייב להניח.
רמת ההתפרטות האחרונה, האידיאה של הבקבוק (כפי שאני תופס את הבקבוק) זה אופן של אלוהים שמתבטא תחת התואר של המחשבה. לכל דבר בעולם יש ביטוי תחת אחד התארים. זו האונטולוגיה של שפינוזה, והיא מכלול שלם.
"ביטוי"- העולם החומרי הם כולם התפרטויות של אלוהים תחת תואר ההתפשטות, בקבוק הוא אלוהים שמתבטא תחת תואר ההתפשטות.
דבר רביעי, אלוהים הוא סיבת כל הדברים וכל הדברים הם ביטויים של אלוהים, אלוהים הוא הסיבה האימננטית של כל הדברים. ולא הטרנזיטיבית של הדברים. סיבה טרנזיטיבית היא של שני עצמים שונים. שפינוזה מתאר סיבתיות שמקשרת דברים המוכלים אחד בשני. האופן כלול בתוך העצם. הבקבוק הוא לא יצירה של אלוהים כדבר חיצוני לו אלא הקשר בין העצם לבין אלוהים האל מתנה אותו אבל הוא עצמו הבקבוק לא חיצוני לו.
לרוב אנו חושבים על שני דברים המשפיעים אחד על השני טרנזיטיבית ללא קשר בין אחד לשני. המערכת לפי שפינוזה היא אחדותית כי אין מציאות שהיא לא אלוהים. לדבר על עולם כחלק מאלוהים, זה דבר הכרחי. היחס בין אלוהים לאותם תארים הוא אימננטי. אין שום דבר שהוא לא אלוהי בניגוד לאותו אל דתי או קרטזיאני, אלוהים חיצוני.
"אלוהים או הטבע" או בלטינית משמע שקילות חמורה, אלוהים שקול לטבע, טבע במובן של ממשות, "יש", אלוהים הוא היש.
שפינוזה מדבר אחרת לגמרי על תארי האל מאשר דקרט (כל יכול, כל יודע, השלכות של האדם), אצל שפינוזה זה ביטויים של האל, האל יוצא מעצמו בלי לצאת מעצמו כי הוא הכל.
תורת האל של שפינוזה מזהה בין אלוהים למציאות. אחת האינטואיציות הבסיסיות ביותר ששפינוזה מנסה להגות אותה. "אלוהים שקול לטבע". המונח טבע לא מציין מה שאנו שומעים לרוב כטבע ביולוגי אלא טבע משמע יש והוויה.
בניגוד לדקרט, ולמדעי הדתות, ששם אלוהים טרנצדנטי. אצל שפינוזה אלוהים הוא אימננטי. עצמים הם לא במובן של אובייקטים, אלא מציין דבר שמתקיים בתוך עצמו. עצמאי. יש עצמאות להתפשטות.
אדם כמחשבה ועולם כהתפשטות, ששניהם עצמים. אצל דקרט ישנה עצמאיות למחשבה ולעולם. המשמעות של כך זה שהאל חיצוני לטבע. בורא בכל רגע את המציאות.
אצל שפינוזה האדם והעולם אינם עצמים. האופנים הם התפרטויות של אלוהים. אנו משיגים רק את תואר המחשבה ותואר ההתפשטות וכל אחד מהם מתפרט לאינסוף פרטים מכאן שלמחשבה אין עצמאיות ואינה נפרדת מן האל. התפוח זהו אופן של אלוהים לפי תואר ההתפשטות. האידיאה של התפוח היא אופן של אלוהים לפי תואר המחשבה.
לכן, אלוהים הוא הסיבה האימננטית של כל הדברים. סיבתיות אימננטית- התוצאה מתקיימת בתוך הסיבה. "אלוהים הוא העצם בעל אינסוף התארים" .
מניין נובעות הטעויות של דקרט? וממילא מהו מקורן של הטעויות של הדתות?
3 נקודות שוני מרכזיות בין דקרט לשפינוזה:
- נקודת הפתיחה של שפינוזה שונה מתחילתו של דקרט- האני מול אלוהים.
- המודל השפינוזיסטי הוא גיאומטרי לעומת המדיטציות של דקרט.
- שאלת האמת, בעוד אצל דקרט האמת היא בשאלת ההתאמה בין המחשבה למציאות, אצל שפינוזה הגדרת האמת היא תכונה פנימית של הדברים ולא ביחס. האמת אינהרנטית לדבר ולא קשורה ליכולת שלי להשיגה.