לכן, כאשר יום מגיע לרגע הזה בטיעון שלו הוא טוען שכאן אנחנו מגיעים למלט של היקום. הדמיון הוא המלט של היקום. המחשבה תופסת את העולם בכפוף לחוקי האסוציאציה, זו התובנה העמוקה ביותר של יום, כאן הוא ממציא משהו חדש. כאשר הוא מצליח לאפיין את המחשבה על דרך הדמיון הוא מחדש משהו ביחס לכל קודמיו.
נמשיך בגיאוגרפיה המנטאלית- הגענו לפיצול בתוך הדמיון בין דמיון תבוני לדמיון כוזב.
יום אומר- ברור שהדמיון יכול להצמיח אידיאות כוזבות, שהוא יכול לייצר יחסים בין דברים שאין להם שום מקור ברשמים, מכיוון שהוא חופשי הוא יכול להתפרע, להרכיב אידיאה של חד-קרן. צריך להבין שזה שהדמיון מסוגל לייצר אידיאות כוזבות לא אומר שהדמיון אינו היסוד העמוק ביותר של המחשבה. זה אומר שהמחשבה יכולה לטעות, יכולה לייצר אסוציאציות פסולות. כל ביקורת הדמיון של הרציונאליסטים ושל לוק ניתן להכניס אותה לתוך הקטגוריה של דמיון כוזב. כאשר אנחנו שומרים את הזכות לאפיין את הדמיון שיהיה דמיון תבוני. כלומר, דמיון הוא קושר שכן משקף משהו שמתרחש בעולם הרשמים, משהו שכן נקשר להתנסויות ראשוניות.
נמשיך את העיון בכיוון מה שיום מכנה- דמיון תבוני.
ביקורת הסיבתיות- יום מפתח תורה שלמה שנקראת תורת היחסים הפילוסופיים.
כאשר אנחנו מפעילים את הדמיון שלנו באופן תבוני, מלבד חוקי האסוציאציה, השכל שלנו מודרך על ידי שבעה יחסים פילוסופיים. היחסים הם-
-דומי
-זהות
-חלל וזמן
– כמות ומספר
-איכות
-ניגוד
-סיבה ותולדה
יום מייחד ליחסים הפילוסופיים האלה סעיף בחלק הראשון של מסכת טבע האדם והוא מסביר מה הכוונה בכל אחד מהיחסים. אנו נאמר שהדמיון, כאשר הוא תופס אידיאה אז הוא מבצע מעין סינתזה, איחוד של אידיאות לפי יחסים שיום מכנה אותם יחסים פילוסופיים. כלומר, לתפוס משהו זה לתפוס אותו תחת היחסים הללו.
הרחבה על חלק מהיחסים-
כמות ומספר- כאשר אני תופס משולש הדמיון מסוגל לתרגם, לתפוס לאחד, ליצור סינתזה של המשולש תחת היחס של הכמות והמספר, כשאו יגיד למשל שמשולש שווה למאה שמונים מעלות. כאשר אנו תופסים משולש אנחנו יכולים לבצע סינתזה של התפיסה הזאת ביחסים של חלל וזמן- למשל, יש לנו משולש מפלסטיק והוא נמצא במרחק של עשרה מטר מהשולחן.
אני משקף דברים שעולים כמושגים בדמיון ואני מתאר אותם תחת יחס של מרחק, של כמות ומספר. כאשר אנו רואים אש, עולה בנו האידיאה של החום, אני תופס את האש הזאת כמולידה, כמצמיחה, כסיבה של החום. כאן יום מפרק את המחשבה בדרך חדשה נוספת כאשר הוא פותח את המשמעות של לתפוס, אצל שפינוזה הייתה לנו את ההגדרה המאוד ממצה של המחשבה הרציונאליסטית- לפיו, לדעת זה לדעת את הסיבות- אצל שפינוזה אנחנו צריכים לדעת מה הסיבה הקרובה וכך הלאה.
יום במהלך האימפרציסטי שלו מרחיב את מושג הידע (זה אחרי שהוא מרחיב את מושג המחשבה) ידע זה לתפוס דברים דרך יחסים, לא רק סיבה ותולדה אלא כל השבעה המוזכרים למעלה.
אצל לייבניץ, אמת תוארה כהכללה בתוך משפט פרדיקטיבי של הנשוא והנושא. תחת החוק הלוגי של עיקרון הזהות. יום אומר, הזהות היא יחס פילוסופי אחד מיני רבים. ישנם עוד ששה יחסים פילוסופים נוספים.
יום הוא הסיוט הגדול ביותר של כל רציונאליסט- לחשוב זה לא רק לחשוב סיבות, לתפוס זה גם לתפוס מרחק, זה יחס ריבוני לגמרי, יחס של מרחק הוא יחס של מרחק, הוא לא יצטמצם ליחס של זהות, זה ידע בפני עצמו. זה לא ידע פרדיקטיבי אלא ידע של יחס.
אנחנו מתחילים לחשוב אחרת, המחשבה היא לא רק המחשבה המופשטת, לדעת זה לא רק סיבות, לחשוב זה דבר שכרוך בעוד כמה דברים. היחסים הפילוסופים זה סוג של אופרציות של סינתזות שהדמיון מבצע ושמפעילים ידע לגבי העולם, לגבי האידיאות.
למעשה, הפרק השלישי של מסכת טבע האדם מתחיל בכך שהוא מונה את שבעת היחסים הפילוסופיים.
יחסים טבעיים- יחסים שאינם נשלטים, אנחנו עושים אותם באופן טבעי, חוקי האסוציאציות.
לעומתם, יחסים שמאפיינים ידע, כאשר הדמיון תופס הדמיון יכול לתפוס תחת אחד מן היחסים הללו, כאשר הדמיון תופס תחת אחד היחסים הללו אז הדמיון שלנו הוא דמיון תבוני.
מה אנחנו עושים כאשר אנחנו עושים סינתזה, כאשר הדמיון תופס את האש כסיבה לחום, מה הוא סוג הידע הזה, מה מקור התקפות שלו.
יום הולך לעשות חלוקה בתוך היחסים הפילוסופיים בין יחסים שתלויים לחלוטין במושגים שאנחנו משווים זה לזה לבין יחסים שניתנים להשתנות בלי כל שינוי במושגים.
לדוגמא- ניקח את היחס של כמות ומספר- סכום הזוויות של משולש שווה למאה שומנים מעלות. היחס כאן הוא השוויון, הוא מתאר יחס בין מאה שמונים מעלות לבין המשולש. הוא מדבר איתנו על ידע לגבי סכום הזוויות של המשולש. אם נשנה משהו במושג אז היחס ישתנה.
אם נכתוב מאה תשעים מעלות אז היחס ישתנה לחוסר שוויון.
כלומר, שינוי במושג (מאה שמונים מעלות), יוצר שינוי ביחס.