שאלה שמנסה לפשר בין הפילוסופיה של שפינוזה, עולם שאין בו מקום לרצון חופשי- פילוסופיה של המדע, הכל הכרחי. זה מצד אחד ומצד שני הפילוסופיה של דקרט שניסתה לארגן את העולם שלנו אבל שם נשמר מושג החופש והרצון החופשי. לייבניץ מנסה לתת לנו דין וחשבון מדעי של העולם ובתוך הסדר הזה לשמר מקום לרצון.
מטאפיזיקה- עניינה בהסבר תכליתי של העולם, ההסבר התכליתי עומד ביסוד ההבנה שלנו את העולם. עוסקת בשאלה ה"למה". כדי לתת תשובה של הלמה אנו זקוקים לשפה אחרת, תכליתית.
בעוד הפיזיקה היא שימושית המטאפיזיקה היא כוללת את העולם, לא על הפרטים אלא על עצם היות העולם.
כל הסבר מדעי על העולם כל הנחותיו מטאפיזיות.
המהלך יהיה בנוי משלושה שלבים:
- עיון בתורת האל
- עיון בתורת העצמים
- ניסיון להשיב על השאלה: "היחס בין אמת לטוב" השאלה האתית "היחס בין מדע ומוסר"
האל של לייבניץ:
כשפילוסוף רציונאליסטי מדבר על האל הוא מדבר על האדם ועל העולם ברמת העקרונות, התשתית שממנה נובעת כל תפיסת עולמו.
האל של לייבניץ הוא עקרון העקרונות שלו, ההכרעה בדבר טבע האל היא הכרעה בדבר טבע הממשות, משמעות ההוויה.
נפתח בשיטה המטאפיזית של לייבניץ עצמו.
המטאפיזיקה של לייבניץ תצטרך להסביר לנו למה חוק הכבידה הוא חוק הכבידה, למה חוקי הפיזיקה הם חוקי הפיזיקה.
אם כן, המגמה העמוקה של המטאפיזיקה של לייבניץ מחזירה למרכז הדיון את שאלת הלמה. בד בבד, היא מחזירה למרכז הדיון, למרות הביקורת השפינוזיסטית, את הסיבה התכליתית, ההסברים שנשענים על סיבות תכליתיות, בשאלה למה, גלום הגיון תכליתי. עבור לייבניץ לוותר על השאלה לגבי התכליות, זה לוותר על הדבר שהפילוסוף אמון עליו יותר מהכול.
כל שאלה היא בעצם כניסה יותר ויותר לעמוק הדברים. השיטה התכליתית צריכה להיעשות מבלי ליפול לכשלים שהביקורת השפינוזיסטית על הסיבה התכליתית הצביעה עליהן.
שפינוזה ביקר את הסיבה התכליתית- היא נשענת על מושג של רצון שהוא אינו תקף. לייבניץ מציע להחזיר את הסיבתיות התכליתית אבל הוא יצטרך לעשות זאת מבלי ליפול לתמונה אנתרופומורפית של העולם (תמונה שהרצון האנושי מדריך אותה) – השאלה של ל'- כיצד להחזיר את הסיבתיות התכליתית מבלי לאבד את המדעיות של המדע? מבלי להפוך את הרצון לגורם שמעצב את התפיסות שלנו? שמנצח על עיצוב האידיאות שלנו.
כדי להבין את זה- נעשה עוד צעד לכיוון המטאפיזיקה- לייבניץ צריך להתחיל מהתחלה ולתאר לנו את התיאור שלו של טבע האל- החלק הראשון בעיון בלייבניץ יהיה ניסיון להבין את תורת האל כפי שהיא מופיעה במאמר המטאפיזי.
אנחנו כבר יודעים שכאשר פילוסוף מדבר על אלוהים אז מבחינה מושגית הוא מציב את המושג המושלם והשלם ביותר, אבל אנחנו גם יודעים שההכרעות של הפילוסוף לגבי טבעו של האל אינן שרירותיות והן בעצם מכילות כבר את כל מה שהפילוסופיה שלו בשלב שני ושלישי תצטרך לפרט.
במילים אחרות- מושג האל משמש כעיקרון על- של הפילוסוף, של דקארט, של שפינוזה של לייבניץ, שכל הפילוסופיה שלו איננה אלא הסקת מסקנות מתוך התיאור המסוים הזה של האלוהים.
כאשר שפינוזה מתאר לנו את האלוהים כפי שהוא מתאר לנו אותו אנו מבינים שבתפיסת האל של שפינוזה גלומה כל תפיסת האל שלו. כל הניסיון הוא לגלגל באופן דדוקטיבי את כל השאר מתוך המושג השלם ביותר.
אנחנו תמיד הולכים מן המופשט (תורת האל) אל ההשלכות האפיסטמולוגיות והאונטולוגיות והמוסריות שהן פועל יוצא של תפיסת האל של הוגה מסוים.
ההכרעה בדבר טבע האל, למעשה הכרעה בדבר משמעות ההוויה, בדבר טבע ההוויה, לכן לא צריך לפחד ממושג האל.
מתוך מכתב לברנואי: "…יש להבחין בין היקף הדברים שאלוהים יכול לעשות לבין מה שהוא רוצה, הוא יכול הכול, הוא רוצה בטוב ביותר" הנוסחה הזאת- האל רוצה בטוב ביותר תשמש לנו כנוסחת מפתח.
לייבניץ חוזר לדיבור הסכולסטי, האל כבעל יכולות. (אצל שפינוזה תאריו של אלוהים לא מבטאים יכולות, אלא ביטויים של הוויה) לייבניץ חוזר לדיבור "הקלאסי" של אלוהים.
תאריו של אלוהים: כל יכול, כל יודע, טוב באופן מוחלט, הווה באופן מוחלט.
לאל יש שתי אונות: שכל ורצון.
בעל יכולות אינסופית ובעל רצון, בשני המאפיינים האלה אנו רואים את המרחק בינו לבין שפינוזה.
וכן בינו לבין מחשבה אפמריציסטית, מתחיל מאלוהים ולא מהחושים ומהעולם.
בנוסחה הזו גלומה ביקורת משולבת (אם דורשים בה קצת) על דקארט על שפינוזה ועל האימפריציסטים בכלל, בביקורת על האימפריציזם גלום בעצם הצבת האל כראשית המחשבה, מתחילים באידיאת העל- זה צעד רציונאליסטי מובהק- מתחילים בהתבוננות בטבע האל ולא בידיעת החושים (כמו אצל האימפריציסטיים).
הנוסחה הזו שמציבה את האל כעיקרון האל היא בעצם אמירה אנטי-אימפריציסטית במובהק.
המילה השנייה בנוסחה "רצון" והייחוס של רצון לאל זה צעד אנטי-שפינוזיסטי במובהק.
גם ה"ביותר" משתלב בסוג של ביקורת אנטי-שפינוזיסטית משום שהטוב ביותר מניח שיש עוד בחירה בין אפשרויות, לייבניץ מחזיר לדיון המטאפיזי את הקטגוריה הלוגית של האפשרות, ישנם עולמות אפשריים, האל רוצה בטוב ביותר. מושג האפשרות אצל שפינוזה אינו קיים. משום שזה מניח מעבר מהכוח אל הפועל וזה אומר דברים לא ממומשים אולם אצל שפינוזה הוויה היא ההוויה בפועל ואין לדבר עליה במונחים של דרגות של אפשרות, אפשרי יותר או פחות.