הביקורת האחרונה בתוך הנוסחה – נחלץ אותה מטוב מושג ה"טוב". מושג זה במבנה הדקדוקי של המשפט נוגד את תפיסת הטוב של דקארט, לייבניץ בסעיפים הראשונים של המאמר המטאפיזי מתפלמס בדיוק בנקודות האלה, באשר לשאלת הטוב לייבניץ אומר כי האל רוצה בטוב ביותר, מן המבנה הדקדוקי הזה משתמע שהטוב הוא חיצוני לאל, ישנו אל, ישנו טוב, והאל רוצה בטוב. ישנו קריטריון חיצוני- טוב- והאל נוטה אל הטוב, רוצה את הטוב שהוא בעצם חיצוני לאלוהים.
אצל דקארט לפחות לפי פרשנות מסוימת וזה מופיע בהשגות בעיקר- דקארט לא היה יכול לקבל אמירה כזו משום שאלוהים לא רוצה בטוב אלא מה שאלוהים רוצה הוא הטוב, האל מגדיר את הטוב ולא מונחה על ידי טוב שהוא חיצוני אליו. כמו הפסוקים בבראשית א' – שהאל רואה בסוף כל יום – "כי טוב" הפסוקים הללו מעידים על כך שהאל עשה מה שהוא עשה ואז- "וירא כי טוב".
האל השווה מה שהוא עשה לטוב והוא הצהיר על המעשים שלו כטוב.
מכיוון שהאל יכול הכול אז הוא תמיד יגיע אל הטוב ביותר.
גם האל של דקרט "רוצה", אלא בעוד שהרצון אצל דקרט הוא לגמרי חופשי עד כדי שמרצונו של האל נובע הטוב והיש, הרי שאצל לייבניץ הרצון של אלוהים מכוון למשהו שהוא חיצוני לו. אלוהים יכול הכל אבל הוא רוצה בטוב ביותר, יכול לעשות כל דבר, יכול לברוא עולם אחר, אבל הוא רוצה בטוב ביותר. אצל לייבניץ הטוב הוא חיצוני לאל. לבין התפיסה שמה שאלוהים ברא הוא טוב. האל לא רק בורא את העולם חוץ מטוב ולאור הטוב. (אצל דקרט האל בורא את הכל כולל הטוב). האל יכל לברוא כל עולם אבל הוא רוצה לברוא את העולם הטוב ביותר, הטוב חיצוני לאל. הנוסחא הזו מכילה בתוכה הגיון תכליתי במובהק, האל מכוון את הבריאה שלו לעבר הטוב, התכלית שלו. ומכיוון שאלוהים הוא כל יכול הוא ברא את העולם הטוב ביותר שאפשר. העולם שלנו היחיד שקיים והוא הטוב מבין העולמות האפשריים.
העולם הוא הטוב מבין העולמות האפשריים – זו לא רק קביעה פיוטית, זו קביעה שיש לה משקל מטפיזי. כדי להבין את הקביעה הזו, צריך להבין שני דברים: מהו טוב ומה הכוונה שיש עולמות אפשריים.
ללייבניץ יש תשובה מעניינית לגבי מה זה טוב. למעשה כדי לענות על השאלה הזו צריך לאפיין ולהגדיר את טיב הרציונליות של לייבניץ. תשובתו של לייבניץ היא פשוטה – הטוב שמדריך את רצונו של אלוהים, ושאלוהים במובן מסוים כפוף אליו, זה עולם שבו יש שפע של תופעות ובד בבד מתקיים בו מיעוט של עקרונות. עולם מושלם הוא עולם שיש בו גיוון גדול מאוד של ביטויים אבל אלה כולם ביטויים שניתנים להבנה באמצעות מעט מאוד עקרונות. אנחנו מקבלים כאן הסבר זה מה זה עולם מושלם מבחינת הרציונליסטים. עולם של תופעות שניתן לצמצם את ההסבר שלהם לכמה שפחות עקרונות.
העולם שעומד מולנו הוא מסודר, הרמוניה שעולה מתוך הבנת העולם, וזה האידיאל שאליו אלוהים כיוון. לכן העולם שהאל ברא הוא אותו עולם שיש מספר מקסימאלי של תופעות על מינימום עקרונות. חוקי הטבע שאנו מכירים הם הטובים ביותר לעולם שלנו. עולם אחר היה מכיל יותר עקרונות וחוקים.
אלוהים רוצה בטוב כלומר העולם שהוא בנה הוא מסודר. עולם שניתן לקבוע עבורו חוקיות מסודרת.
העולם שהאל יצר, העולם שלנו, הוא עולם מסודר. עולם ששורר בו הכרח, מכיוון שסדר זה הכרח, עקרונות שקובעים את טבע הדברים. העקרונות הללו הם עקרונות אמיתיים. את כל התופעות ניתן להסביר במספר מועט של עקרונות. התופעות האלה משתלבות בסדר הבריאה שהוא סדר רציונלי. זו המחויבות הבסיסית ביותר של רציונליסטים, ולייבניץ במובן הזה הוא חלק מאותה מגמה שההנחה הבסיסית שלה היא שהעולם מסודר, שלעולם יש עקרונות. אם לעולם לא היו עקרונות לא היה ניתן לחשוב את העולם. מכיוון שההנחה הבסיסית שניתן לתפוס את העולם, הוא חייב להיות מסודר. העקרונות הללו משקפים את התפיסה הזו.
לפי לייבניץ:
- הטוב הוא מתמטי אסתטי
- האל רוצה בטוב- אותו עולם מסודר ביותר
- ממילא העולם ניתן להבנה יש סדר.
אלוהים לא יכל לרצות במשהו אחר, עדיין אצל לייבניץ, העולם נובע מרצונו של אלוהים.
הרווחנו שהכנסנו היגיון תכליתי למושג הרצון.
עקרון הסדר חל גם על האדם. העיקרון הזה של האפשרות להסביר כל דבר, של האפשרות למצוא "נוסחה" שמסבירה את הסדר שבכל דבר – הרעיון הזה חל גם על האדם. האדם, שהוא מרכיב יסודי בהוויה, גם הוא מתקיים וכפוף לסדר כלשהו.