הבעיה הפסיכו פיזית, שפינוזה מציע פתרון- האדם מוגדר באופן כפול אצל שפינוזה, האדם הוא קודם גוף בצד זה, שפינוזה אומר הוא גם נפש- שהיא האידיאה של הגוף.
יש לשמוע את המונח של האידיאה יש לשומעו כאפלטוני- דבר שקיים, כחלק מהאונטולוגיה, בלי קשר לשאלה אם אני תופס או לא. הוא לא מתכוון שיש בנו אידיאה של הגוף, אלא שקיימת אידיאה של הגוף בעולם והיא הנפש, הקיים במישור המחשבה של אלוהים. לא כייצוג של דבר מתפשט אלא דבר שקיים בתואר המחשבה. ובנוסף, האדם הוא גם רפלקציה, היכולת להסתכל על עצמו, שזו האידיאה של האידיאה, החזרה של האידיאה על עצמה, מה שלרוב אנו מכנים מחשבה. אנו מסוגלים לעשות זאת וזה אפיון האדם.
דוגמא אחרת- ישנו שולחן וישנה אידיאה של שולחן אבל שולחן לא יכול לייצר את המבט הרפלקטיבי.
האדם הוא גוף ואידיאה של הגוף ועוד אינסוף דברים שאנחנו לא יכולים לתפוס. כמו האל, יש דברים שאנו לא יכולים לקלוט.
התארים לגמרי נפרדים אחד מהשני, תואר המחשבה וההתפשטות הטרוגניים אחד לשני. בהתפשטות דברים מתפשטים ובמחשבה אידיאות ואין שום זיקה בניהם. חוסר התלות בין התארים דורש שהאידיאה תישאר אופן פנימי למחשבה. כמו שהגוף נותר אופן פנימי של ההתפשטות. הגוף כפוף לעולם הגופים, ישנה חוקיות של הגופים לדוגמא: פיזיקה. ישנם בדיוק באותו אופן חוקים שחלים על המחשבה, בתואר המחשבה ישנה פיזיקה מקבילה שמכתיבה בכל רגע מה יקרה ברגע הבא. כמו שבעולם הגופים ישנה סיבתיות מוחלטת כך גם אצל המחשבה. הגופים כפופים לטבע הגופים וזו מערכת סגורה, כדור הביליארד לא יכול להחליט לסטות ממסלולו. האידיאה לא יכולה לסטות ממה שהיא, שפינוזה חושב את הדואליזם של דקרט עד הסוף, שום דבר מהחשבה לא יכול להשפיע על ההתפשטות אלא מה, החידוש של שפינוזה, ההתפשטות והמחשבה הם אינם עצמים אלא תארים ולכן אולי לא יכולים להשפיע אחד על השני אבל שניהם באים ממקור משותף, שניהם מתייחסים באופן פרללי, לאותו עצם הוא אלוהי.
הכאב אינו מגיע מפגיעה בגוף, אלא הגוף והמחשבה מבטאים דבר אחד משותף שהוא לא גוף ולא מחשבה. התרגום בתואר המחשבה של עור מדמם זה כאב, אין כאן סיבתיות אופקית אלא יש סיבתיות אנכית.
סיבתיות אופקית- נגרם בגלל זה. מבחינה רציונליסטית בלתי אפשרית.
סיבתיות אנכית- הכאב הוא ביטוי של אלוהים, היד שנפצעת היא ביטוי. קורה בצורה מקבילה, גם בתואר המחשבה וגם בתואר ההתפשטות, אנחנו אופן של אלוהים ולכן זה קורה באופן אנכי ולא אופקי כי זזה קורה במקביל. התארים הם תמיד תארים של העצם והם מופרדים ולא מקיימים זיקה אלא כתארים הם בזולתם, בעצם המתבטא דרכם ההתפשטות והמחשבה כביטוי של היש.
חלק ב' משפט 7: עקרון הפרלליזם- מה שקורה בהתפשטות קורה במקביל במחשבה.
חלק ג' משפט 2: הפרדה מוחלטת בין גוף לנפש ברמת התארים.
הקדמה חלק ה': מרחיב באשר לנושא ההפרדה בין גוף לנפש, ומתווכח ישירות עם דקרט.
חשוב לו להתווכח עם דקרט שפילוסופיה המחברת בין גוף לנפש היא פילוסופיה של רצון, מה שעומד ביסוד התפיסה המחוברת היא תפיסה רצונית לחלוטין, זה מה שלדעת שפינוזה דקרט מכריז. אני רוצה להרים את היד אז היא מורמת. הרצון שלי יכול להשפיע על סדר העולם. אם הרצון משפיע על סדר העולם זה אומר שאין סדר בעולם. אם אני יכול לשנות את הסיבתיות ואני יכול להתערב ולשנות את הסדר אז זה אומר שיש מקריות בעולם. חופש הרצון ומדע לא הולכים ביחד, ועם זה שפינוזה רוצה ללכת עד הסוף, א"א לפשר בין מדע לבין הרצון, אם יש רצון אז אין מדע של העולם וההפך. מדע- ההסבר למה שהינו.
עבור שפינוזה אם אין ידע ומדע אז אין שלווה. אין גאולת הנפש. התנאי לזה הוא עולם מסודר. בעולם שבו הכל אפשרי האדם נע בין פחד לייאוש ולתקווה, זה המקור לאמונות תפלות ולדתות וכדי להיפטר מזה חייב שיתקיים בעולם סדר ושהעולם במהותו יהיה מסודר ותנאי לגאולתי שאוכל לחיות בהרמוניה עם הסדר הזה. שהסדר הזה יהיה שקוף לי ואבין את העולם
תנאים לגאולת הנפש:
- העולם צריך להיות מסודר
- אני צריך להבין את העולם
המחשבה של שפינוזה נוגדת אינטואיציה כי אם לאדם יש חופש רצון אז לעולם הוא לא יוכל להיות חופשי, אם האדם חי באשליה שיש לו אשליה של רצון חופשי, צריך להיפטר מהדמיון הזה כדי להיות חופשי באמת.
השאלה אם יש לרפלקציה יש ביטוי בתואר ההתפשטות? שפינוזה מרמז שבנקודה הזו נשבר הפרלליזם שאותו הוא קבע כחוק. אין לאידיאה של האידיאה תואם מקביל בתואר ההתפשטות. יש משהו בשיטה כאן שנסדק. הרפלקציה פותחת תחום נוסף חריג שלא כפופים לחוקי השיטה השפינוזיסטית, כי אין לה תואם בתואר ההתפשטות. הסדק הזה באתיקה מאפשר את כל השיטה אבל בשלב ראשון מכניס את הסתירתיות של המגמות האלה- ההכרחיות והכמיהה לחופש בלב האתיקה, בלב האתיקה יש משהו שלא משתלב גמרי בהיגיון השיטתי.
אחד חוקרי שפינוזה- ארקייה, קובע שהאדם לא ניתן להמשגה תחת מושגי המחשבה של שפינוזה. חייב לחרוג מעבר לעקרונות כדי לדבר על האדם.