הגולג

תיקוף:

• 1918-1929/30 – המהפכה והתבססות
• 1929/30-1939 – תכנית החומר השראשונה – הטרור הגדול (1934-1948/9)
• 1939-1953 – המלחמה ואחריה

בתקופה הראשונה, ב-1921 מעל 100 אלף אנשים נידונו למאסר ולכליאה במתקנים סובייטים, ושליש מהם הוצאו להורג. אם בוחנים רק את המספרים של האנשים שהוצאו להורג משנות ה-20 עד שנות ה-30 המספרים נעים בין 400 אלף שהוצאו להורג ל2500 שהוצאו להורג.

בתקופה השניה, מתחילת שנות ה-30 מספר המוצאים להורג ירד בין 2000 ל- 20 אלף, עם שיא בשנתיים לפני המלחמה.

בתקופה השלישית, לאורך המלחמה המספרים משתנים.

מתקני הכליאה – הגולג:

דרך נתונים אלו אפשר ללמוד שהטרור ומשטר האלימות שהחל ב-1918 הוא משטר רצחני מאין כמוהו. המשטר בנה מערכת ענקית של כליאה, מאסר, ומחנות ריכוז מסוגים שונים, שבהם 75% מהאסירים מצאו את מותם. אם כך, הקריטריון של רצח המוני מאפיין את השיטה הסובייטית. הנתונים על מתקני הכליאה עדין לא מסבירים אם התרחש ג'נוסייד, כי צריך לבחון שיש כוונה ג'נוסידית, הסיבה לשליחת אנשים למחנות, מי היו קבוצת הקורבנות שנשלחה למחנות, האם היתה תוכנית מסודרת של השמדה.

כוונה:

מה שהופך את הסיפור בבריה"מ למסובך הוא שכל הזמן היה שינויים- בקבוצות, במטרות ובכוונות. מה שכן ניתן לראות מראשית התקופה ועד סופה הוא שהכוונה המנומקת למשלוח אינטנסיבי כזה של אסירים וקורבנות למחנות היתה הצורך להיאבק במי שמוגדרים כאויבי המהפכה, והמאבק צריך להיות מלווה בתהליך שהאנשים צריכים לעבור כדי להפוך למועילים לחברה. מאחורי האלימות ההמונית הקומוניסטית-סטליניסטית הופיע תמיד הצורך הכלכלי והצורך להלחם באויבי המהפכה. הצורך הכלכלי ומלחמה באויבי המהפכה תמיד היו שלובים זה בזה.

המשטר נבנה תוך כדי מהפכה, והיה צריך לטפל בבת אחת במאות ואלפי אנשים שלא היו מוכנים לקבל אותו. כדי להפוך את אותם אנשים לכאלו שיבינו את צורך המהפכה ויהפכו לאזרחים טובים צריך להעביר אותם תהליך בו מצד אחד הם יכפרו על עונשיהם, ומצד שני יתרמו לחברה. השיטה הסובייטית ניצלה את האויבים הפוליטיים לטובת הצרכים הכלכליים. מה שקשה להבין זה מה דחף את מה, כי כשבוחנים תקופות כמו 1930 (התקופה השנייה) נידונו לגירוש וכליאה מעל 200,000 בני אדם, שמתוכם הוצאו להורג 20,000. מה שקרה בתקופה זו בה היתה קפיצה אדירה בגירוש אנשים למחנה העבודה היתה תחילת תוכנית החומש הראשונה, בה החליטו לעשות מעבר מכלכלה ממוקמת חקלאות לכלכלה ממוקדת תעשייה, תוכנית להפיכת כל המבנה הכלכלי של בריה"מ, להפוך למדינה שמספקת לעצמה את הצרכים התעשייתיים של עצמה. במקביל, בריה"מ רצתה להפוך את החוות הקטנות לחוות קולקטיביות, משק חקלאי שיתופי, שיאפשר פינוי של אזרחים חקלאיים אל התעשייה. הצורך הכלכלי יכול להיות זה שהוליד את הצורך בלכלוא אויבי משטר, אותם ניתן לנצל בצורה כלכלית. הכלכלה מכתיבה את ההגדרה של הקורבנות.

אופי הקורבנות:

בתקופה של שנות ה-30 עד שנות ה-40 ברשימת הקורבנות יש טטארים, קווקזים, ארמנים, כורדים, אוקראינים, ועוד. כשמתייחסים לקבוצת הקורבנות מתייחסים לרוב לכמעט כל העמים שמרכיבים את בריה"מ. באותן שנים בבריה"מ החל גל גדול של גירושים אתניים של גרמנים ב-1941 שמגורשים לאזור סיביר, תוך פיזור הקהילות וגירושים של מאות אלפים בפרק זמן קצר. הסיבה היתה המלחמה שפרצה בין בריה"מ לגרמניה ב-1941, הגירושים לוו בתופעות אלימות כלפי האוכלוסיה המגורשת. גירוש האוכלוסיה הגרמנית היה אירוע אחד בתוך מכלול שלם של תופעות טיהור וגירוש אתני, בגלל סיבות המלחמה שהתרחשה באותן שנים.

כאשר בוחנים את הגירושים ההמוניים שהתחילו ב-1937 (עם גירושים של קוריאנים שקרובים לגבול עם קוריאה) המשטר הסטליניסטי היה מאופיין בטיהורים אתניים של מיליוני בני אדם בגלל סיבות פוליטית מובהקות. בסה"כ היה טיהור אתני של קרוב ל2.5 מיליון בני אדם משנות ה-30 עד סוף מלה"ע ה-2.

קבוצה אחת של קורבנות היו אכן קורבנות פוליטיים, אך היו גם קורבנות אתניים- אלימות על רקע קבוצות אתניות לאומיות. תופעה זו של אלימות כלפי קבוצות אתנית היא חלק מהאלימות הג'נוסידית של המשטר. התכנון והמהפכה האלימה הג'נוסידית הם אקט של אלימות ג'נוסידית, שכן לא היתה רק פעילות פוליטית אלא גם רציחות המוניות כלפי האוכלוסייה.

עד עכשיו ראינו בעצם 2 דפוסי אלימות שהמשטר מפעיל נגד אויבים פוליטיים-

1. הוצאות להורג או גירוש למתקני כליאה, דבר שמנומק בצרכים כלכליים – נגד מתנגדי המשטר
2. טיהורים אתניים של עמים שונים
3. התופעה השלישית והנוספת היא הרעב באוקראינה

הרעב באוקראינה הוא האירוע הכי נתון לדיון כיום. ב-1930 באוקראינה הרעב היה דוגמא שמשלב את שני הדפוסים של האלימות של תוכנית החומש, הקולקטיביזציה והדפוסים הכלכליים, בין האלימות נגד קבוצה אתנית.

תהליך הקולקטיביזציה באוקראינה היה הקשה ביותר. לאוקראינה היה מעמד גדול של מיליוני איכרים, היתה שכבה גדולה מאוד של איכרים שחלקם התעשרו בתקופת המהפכה עקב שינוי במדיניות הכלכלית שלנין הכריז עליה. מה שקרה באוקראינה זה שנוצרה שכבת "קולאקים"- איכרים עשירים שהצליחו להתעשר, להשתלט על אדמות ומשק חי. תהליך הקולקטיביזציה הביא את המשטר להתנגשות קשה ואלימה עם שכבה זו. המשטר מצא את עצמו נאבק בשכבת הקולאקים שהתנגדה לשיטת הקולקטיביזציה, עד כדי כך שהם פגעו בעצמם במשק החי, התבואה שלהם, רק כדי לא להצטרף למשק השיתופי של ברית המועצמות שנכפה עליהם. זה התפתח תוך 1930, המשטר הכריז מלחמה על הקולאקים שלוותה בהשתלטות אלימה על מה שאפשר להשתלט עליו במשקים החקלאיים, בהגליות אלימות של איכרים אוקראינים להיכן שצריך אותם במחנות עבודה, ורעב המוני נוראי שמספר הקורבנות שלו לא ידוע עד היום, אבל הוא נע בין 3-7 מיליון. התקופה הזו נקראת בספרות "הג'נוסייד של הרעב באוקראינה", והיא הדוגמא הקיצונית ביותר של מכת הטרור הסטאליניסטי.

השאלה הגדולה היא האם באמת הרעב באוקראינה זה הביטוי הג'נוסיד ביותר של משטר הסליניזם, האם מדובר בהרעבה מכוונת, מה מקומו של המשטר בתהליך הזה.אין ספק שהמדינה הכריזה מלחמה על האיכרים האוקראינים, השתלטות מצב הרעב היה תוצר של מדיניות המדינה ללא ספק. השאלה היא על תקופה מסוימת של 1930-1932, בה המשטר ניהל מדיניות מתוך אינטרס כלכלי, בה הוא ניהל מאבק ברור בשכבה כלכלית לאומית מסוימת, שכתוצאה מהמאבק הזה מוצאים את מותם מרעב המוני אלפי אנשים. כתוצאה מהמקרה הזה מתו לפחות 3 מיליון בני אדם. זה התמונה, אבל זה שהאיכרים התנגדו לא הופך את זה לכשעצמו ללא ג'נוסייד.