הגיונות– מדיטציות בלעז. הרהורים. מדובר בתרגיל מדיטטיבי. בספר הזה הרשה לעצמו לאמץ סגנון אישי מדיטטיבי (עמוד 28) הולך לחלוק איתנו את הרהוריו הפרטיים ביותר. מטיל כאן פצצה ספקולטיבית, כיצד ניתן ליישב בין ביסוס המדעים יחד עם מדיטציה ומחשבות אישיות – היינו מצפים למשהו מתמטי, מדעי- פילוסופיה ראשונית.
הכותרת זועקת לדרוש אותה. צריך לנסות לשמוע את המתח בין שני הצדדים. כדי לפתור את המתח צריך להוסיף אלמנט, ולמעשה הרמז שעוזר לנו להתקדם היא המילה שהוסיף לכותרת בצרפתית "הגיונות מטפיזיים".
מוסיף את המילה "מטפיזיקה" במובן הפשוט והמילולי- משמע, מה שחורג מעבר למדע. כדי לבסס את המדע אנחנו נדרשים לחרוג מעבר למדע. המדע לא מבוסס בעצמו, הוא זקוק למשהו שהוא מעבר לו. כדי לבסס את המדע צריך לעזוב ולהתנתק מהיות שלנו בעולם ובמציאות כי אי אפשר לעשות זאת מתוך המציאות האובייקטיבית שהמדע מסביר. כדי לומר משהו על המדע צריך לעזוב את המקום הזה שבו המדע מתפקד וחי עליו. מדיטציה היא אותה זמניות של המחשבה. מדידטיבי = מטאפיזי.
כל הספר בנוי עפ"י מקצב בנוי. 6 מדיטציות, כל יום מדיטציה.
(מסדר ישועי שבו כל יום עושים מדיטציה והוא מעתיק את המודל לשדה של הפילוסופיה, דקרט היה בעברו והתחנך במסדר הישועי) אנחנו לא תיאולוגים אבל דקרט משמר את הרעיון הזה. פילוסופיה היא תרגיל מטאפיזי-מדידטיבי מבחינתו וזהו ניסיון לאפיין מה היא מחשבה. המחשבה שייכת לסדר הזמני של האדם. האדם הוא יצור זמני, והמחשבה מתקדמת בקצב זמני שבו ראוי להשגיח. הטירוף של דקרט היה שאנחנו צריכים לחזור לסדר הזמני והסופי של האדם כדי להשיג ביסוס מוחלט של המציאות.
מדיטציות בגוף ראשון והמתח הזה בין זה לבין ביסוס המדעים, רק החזרה לזמניות של האדם מסוגלת לפתור את בעיית המדע. ודקרט חוזר לסופיות. רק ככה ניתן לבסס את העולם.
דקרט לא רק רומז בכותרת אלא אומר במפורש במבוא להקדמה לספר- שהמטרה שלו זה לבסס את המדע והפילוסופיה אבל לא מזכיר את ביסוס המדע. הוא מדבר בהקדמה על הוכחת נצחיות הנפש וקיום האל. לבסס את המדע משמעו לבסס את נצחיות הנפש וקיום האל. צריכים להוכיח את הנפש והאל, שהם האובייקטים המטאפיזיים ביותר, בכדי לבסס את המציאות. דרך ההוכחה של קיום האל ונצחיות הנפש אנחנו יכולים לבסס את המדע. המדע זקוק להוכחת שני אלה כדי להגיע לביסוס אמיתי.
גם הקורא נדרש לעשות עבודה של הדעות הקודמות. דקרט מזמין אותנו לחשוב מחדש שזו אופציה לא רק במאה ה17 וזה יקרה ע"י הוכחת האובייקטים המטא-פיזיים ביותר.
ההיגיון ראשון
- ספק כללי בחושים
- טיעון המשוגע
- טיעון החלום
- טיעון האתאיסט
- טיעון האל הרע
- טיעון השד המתעתע
- מתחיל את ההיגיון הראשון בלהטיל ספק בכל דבר שאינו ברור ומובחן. הוא יבחן כל דבר ואם תהיה לי סיבה קלה ביותר להטיל בו דופי, באותו דבר שאני מאמין כאופציה, כמועמד להיות הבסיס לידע, ואם אני אמצא ספק קל שביותר, אני אוכל לפסוק שאותו הדבר אינו מועמד לגיטימי לבסס את הידע.
שלב ראשון, החושים מטעים אותנו. (גודל השמש, מקל במים) אני לא יכול להתבסס על החושים בביסוס המציאות. דקרט מבטל את האמפיריות כבסיס למדע. הניסיונות החושיים הם לא ברורים ומובחנים.
שלב שני אומר, אם אי אפשר להתבסס על חושים ואני לא יכול להעריך את המציאות על בסיס החושים, אז אני עצמי גם חומר וגם משהו אמפירי, הגוף שלי הוא גם משהו. על צבעו של בקבוק אני לא יכולה להתחייב, אבל מה עם היות הגוף שלי, האם אפשר להתחייב שאני גוף? לא מה אני חשה אלא כשאני חשה והתחושה שלי. הגופיות, האם עליה אפשר להתחייב?
- הכלל המתודי שלנו אומר שאם יש לנו סיבה להטיל ספק בקשר שלי לגוף, ממילא המימד הזה של הגוף העצמי גם הוא לא יכול להגיד בסיס אמיתי. דוגמא על אנשים שחושבים שהם עשויים זכוכית- משוגעים.
אנחנו גופים שמתקיימים בעולם חושי. דקרט דוחה את "טיעון המשוגע" שישנם אנשים שמעידים על עצמם שהם עשויים זכוכית.
הכלל של המדיטציה אומר שמחשבה היא תמיד מחשבה בגוף ראשון, אני יכול לומר משהו על המציאות רק אם אני יכול להתחייב לגביו. "משוגע" זה גוף שלישי, התייחסות חיצונית, אני לא יכולה להתחייב לשיגעון שלהם. רק אני בעצמי מתנסה בגוף שלי כפי שהוא.
טיעון המשוגע מייבא אלמנט זר לסיפור. מביא את זה כדי ללמד על אופי המדיטציות, היה זה בזבוז דיו אם דקרט היה מביא את זה רק כדי להוכיח את אי תקפותו. רוצה לחזק בליבות הקוראים את הכלל הראשון שמחשבה היא גוף ראשון. דקרט מנסה לומר לנו משהו על טיב המדיטציה הראשונה.