לחשוב. המחשבה היא מה שמעניין אותנו. אנחנו מתעניינים במחשבה ולא בידע או בהשכלה. מה זה אומר לחשוב? התכנסנו כאן כדי לחשוב. השאלה על הגבול בין מחשבה לידיעה העסיקה יותר מכל הוגים עתיקים בפילוסופיה היוונית. סוקרטס היה פילוסוף ולא סופיסט, לא היה לו ידע, הוא ידע שהוא לא יודע. זה מה שמאפיין את החוכמה הסוקרטית. צריכים להיות זהירים לגבי הידע. ישנה הבחנה בין גוף ידע- חומרי לבין מחשבה. מחשבה היא משהו שאנו מעוניינים בו יותר מכל כסטודנטים לפילוסופיה. למה אנחנו לומדים בכלל בקורס על תולדות והיסטוריית הפילוסופיה החדשה?
אם ידע זה לא דבר שמעניין אותנו, למה ללמוד היסטוריה של הפילוסופיה?
התשובה לשאלה היא האופן שבו נעסוק בתולדות הפילוסופיה החדשה.
הרעיון עצמו של היסטוריה של פילוסופיה הוא רעיון מודרני- שהתחיל במאה 19.
ראשית התפיסה הזאת היא רק במאה ה19 ולא לפני. אריסטו לא התעניין בפילוסופים לפניו. הוא סקר אותם אבל לא מעניינים אותו. הניאו-אפלטונים קראו את כתבי אפלטון וחזרו לדבריו הכתובים אבל לא התייחסו אליו כהיסטוריה.
דקארט, במאמר על המתודה, אומר שקרא את כל הספרים אבל אין להם שום תועלת בשבילו, ואומר שעלינו לוותר עליהם.
הגל הכניס את המימד של ההיסטוריה לתוך הפילוסופיה וראה לנכון לייצר היסטוריה של הפילוסופיה (הפמנולוגיה של הפילוסופיה)- אחרי הגל מתחילים ללמד היסטוריה מתוך מניעים פילוסופים ופילוסופיה מתוך מנעים היסטוריים.
הרעיון שלהיסטוריה יש כוון- שמיוצג ע"י רעיון הקידמה- שבו העולם לא לגמרי כאוטי מבחינת הזמנים שלו- הזמן הוא פונקציה חיובית בהתפתחות האנושית.
האנושות כמו האדם בעלת שלבים, ישנו מהלך התפתחות- אנלוגי לאופן שבו אנו תופסים את האדם. זוהי הפילוסופיה של הקידמה. התקופות המאוחרות הן יותר פיכחות ומשיגות בעצמן את משמעות הדברים. אנחנו חוד החנית של ההיסטוריה כי אנחנו אחרונים בתור ואנו המפותחים ביותר ביחס לתקופות הקודמות.
לעולם יש כיוון, המציאות נעשית יותר מובנת לנו, בהתחלה הכל לגמרי עלום ובעל סתירות וככל שמתפתחים עם הדורות מתפתחים הכלים להשיג את אותן אמיתות מבחינה היסטורית.
הגל הוא הפילוסוף שנתן צורה לרעיון הזה כשהראה כיצד כל פילוסופיה מציינת התפתחות של הפילוסוף שקדם לו וכל תקופה פילוסופית מתקדמת שלב הלאה.
עבור הגל, וכל מי שמחזיק בעמדה בהיסטוריה של הפילוסופיה כרעיון של קידמה, זה כמו משוואה מתמטית שבה עלינו לעקוב אחרי השלבים לפתרון, כדי להבין מה יש לנו אנו צריכים לגלגל את הגלגל מחדש. התחקות אחרי השלבים בשביל להבין את התוצאה הסופית. הגל חשב שהוא פתר את החידה של העולם.
השאלה שנשאלת- ההיסטוריה של הפילוסופיה מניחה פילוסופיה של ההיסטוריה, קושי על קושי.
מה קורה כאשר התפיסה ההתפתחותית של ההיסטוריה קורסת, כשאנו לא מחזיקים יותר ברעיון של הקידמה?
אם אנחנו מחזיקים שישנה קידמה אז יש לנו תשובה למה ללמוד על תולדות הפילוסופיה, אם איבדנו אמון ביכולת של המחשבה האנושית לתקן את העולם, שבעזרת הידע ושכלולו נהפוך את המציאות לטובה יותר, אז מה קורה שאנחנו לא יכולים להחזיק ברעיון שלעולם יש כיוון קדימה, כשבעטנו בקידמה?
המשבר הגדול בנושא התרחש בסוף מלחמת העולם השנייה. אבל המשבר מבחינת האינטלקטואלים היה דווקא אחרי מלחמת העולם הראשונה ורק התעצם בשנייה, שאירופה עם כל עולמה הנאור צוללת לתוך מלחמה עולמית, שכבר אי אפשר לומר שאנו בדרך קדימה, במה"ע ה-1 הייתה התפכחות מרעיון הקידמה.
כיום אנחנו צאצאים של אותו משבר, אותו עולם מערבי שקרס ובעבר נתלה בפילוסופיה.
התשובה היא שהעולם אינו מתקדם לעתיד טוב יותר. העולם לא מתקדם בצורה מוסרית. אנו לא קרובים יותר לשלום הנצחי המושלם.
מה לעשות עם העובדה שאותה היסטוריה של הפילוסופיה לא תקפה?
יש שיאמרו שכדאי לזנוח את העבר ואין טעם לעסוק בפילוסופים קודמים.
אז מהו הטעם שלנו בלימוד? היפכא מסתברא- אולי אנחנו, שבאים אחרי ההתפכחות, שהפנמנו שהקידמה היא אחת מאותן אמונות שלא עברו את מבחן המציאות, ויותר מכל תקופה אחרת מוכנים לחזור לאותם טקטסים "היסטורים" ולהיפטר מהפרדיגמה של הקידמה, בעבורנו העבר אינו רצף של תקופות שמביאות אותנו עד היום, הרי זה כמעט תנאי לפתיחת הטקסטים ולבחינתם לפי ערכם (בנוסף ללהיות רגישים שמה שלא בטקסטים שייך להיסטוריה) מה שמעביר אותנו מתקופה לתקופה. לא כך הדבר אלא- מה יש בהם באמת, ההנחה היא שבניגוד להיסטוריה של הפילוסופיה יש לנו הרבה מה ללמוד דווקא מכיוון שהם לא טקסטים היסטורים אבל אם יש בהם ערך, שנדרש למצוא, אז הערך הזה יבוא לידי ביטוי מעבר לכל קונטקסט היסטורי, הטקסטים חפים מהנחות מוקדמות של היסטוריה וכך נהיה מסוגלים לפתוח את הטקסטים ולחלץ את רגעי המחשבה הטהורים שיש בהם, שהם מחוץ לזמן ולמקום. הערך שלהם יתגלה לנו כחוצים את ההיסטוריה.