היחס של חלל וזמן

בצד זה יש יחסים שמשתנים למרות שהמושגים אינם משתנים.

למשל, היחס של חלל וזמן- שולחן שנמצא ליד כיסא, נזיז אותו קצת אז היחס של המרחק בינם השתנה אבל השולחן נשאר אותו שולחן וכך גם הכסא.

אצל קאנט- היחסים של הסוג הראשון הם אפריוריים- הם כמעט הגדרות, כשאני אומר שסכום של משולש שווה למאה שמונים מעלות אני מגדיר, היחסים האלה הם מגדירים הם חלים על המושג כאשר המושג נמצא תחת מושגים מסויימים שמאפיינים אותו. יום אומר שהיחסים הללו מתארים ידע, הם מתארים מדע, ידע אמיתי. לעומת זאת שלושת היחסים האחרים- זהות, יחס של חלל וזמן וסיבה ותולדה הם יחסים שאנחנו צריכים לבחון לגביהם האם באמת הם מתארים ידע או לא ואם הם מתארים ידע, מה מתקף את הידע הזה שהם  מתארים. החלוקה היומיאנית מזכירה קצת את החלוקה של לייבניץ בין אמיתות קונטינגנטיות להכרחיות.

הן עבור יום והן עבור לייבניץ, עיקר הידע שלנו של העולם קשור דווקא ליחסים שאינם הגדרתיים, כלומר, לא ליחסים שקשורים לקטגוריה הראשונה אלא ליחסים הפוסטריוריים שקשורים בעולם, שמתארים יחסים שמתקיימים לא רק בדברים עצמם אלא ביחסים בין הדברים או בדברים בעולם. העולם הקיים כפי

אנו עומדים מול שאלה פילוסופית ראשונה במעלה- שאלת הקשר בין האידיאלי לבין האמפירי, הקשר בין שהעולם בו מתקיימים יחסים הגדרתיים, יחסים שמטבע האמת חתום בהם לבין יחסים שמתארים את הדברים כפי שהם בעולם, כל הנסיון של לייבניץ היה בעצם להחזיר את האמיתות הקונטינגנטיות לעקרונות בהם הם יוכלו להיות בעלי תוקף דומה לאמיתות ההכרחיות. עקרון הטעם המספיק. לייבניץ מנסה להכפיף את העולם לעקרונות כלליים של התבונה. יש כאן פער בין ידע מסוים שהוא הגדרתי לבין ידע אחר שהוא ידע על העולם. החלוקה הזו באה לידי ביטוי בחלוקה שיום עורך בין היחסים האפריוריים לבין הפוסטריוריים. יום מזהה שיש ידע הגדרתי (משולש – 180 מעלות) לבין ידע אחר לגמרי- על העולם על העובדות שמאופיין על ידי שלושת היחסים לעיל, ידע שהוא הטרוגני.

לייבניץ מנסה להכפיף גם את הידע העובדתי.

יום אינו כפוף לאימפרטיב הרציונאליסטי, אם כן, מה ניתן לומר על הידע האמפירי, יום אומר על הסוג הראשון- יש לנו ידע של כמות ומספר, של דומי, של ניגוד, אלו יסודות המדע. המדע הוא לגמרי הגדרתי. השאלה היא האם יש קשר בין הידע הטהור לידע מהסוג השני, אם אין קשר אז מה הופך את היחסים הפוסטריוריים ליחסים תקפים, שמשקפים ידע על העולם.

עבור יום, אין אפשרות לגשר בין היחסים מהסוג הראשון ליחסים מהסוג השני, מדובר על הבחנה קטגורית- בין יחסים של הגדרות לבין יחסים שחלים על העולם האמפירי. לא ניתן לעבור מעולם הטבע לעולם האידיאות ולהפך, כל המאמץ של הרציונאליסטיים הוא כן לעשות מעבר, להכפיף את העולם לעקרונות על, העולם הזה הוא בסופו של דבר עיקרון תבוני.

יום אינו מחויב לדבר הזה, הוא רוצה לבנות אפיסטמולוגיה שתיתן דין וחשבון על ההבדל בין החסים בין האפריורי לפוסטריורי, כיצד לתקף את היחסים הפוסטריוריים (ניתנים להשתנות בלי כל שינוי במושגים). כדי לבחון את התקפות של מושגים אלה אנחנו זקוקים לכלים שיום מציע לנו- עקרונות האימפרציזם וההעתקה. האם ישנו רושם שמאגד ומתקף את היחסים הללו?

השאלה שלנו תהיה מה מתקף את שלושת היחסים שמתארים לנו ידע של העולם – היחסים הם- זהות, חלל וזמן וסיבתיות. כאן מתחילה מלאכת הפירוק של יום מחדש. לגבי כל אחד מהיחסים האלה נגיד מה מעגן אותם מבחינה אפיסטמולוגית.

יום מבצע הבחנה נוספת (ההבחנה האחרונה בסדר היורד הזה).

נבצע הבחנה בין מה שיום מכנה תצפית לבין שכילה (reasoning). יום אומר לנו- יחס הזהות ויחס החלל והזמן אלא יחסים שנשענים על תצפית.

יחס הסיבה והתולדה נשען לא רק על תצפית אלא בעיקר על שכילה.

כלומר, היחסים של זמן ומקום מופיעים בפנינו כמו שהם, כשאני אומר שהשולחן הוא במרחק של עשר מטר מהמשולש, כאן הידע שרכשנו מעוגן בתצפית- יש לנו רושם מיידי שמעגן את היחס הפילוסופי הזה.

זהות, הכוונה כאן היא מה שמכנה יום זהות הדבר- הזהות האישית, שאלת הזהות תהפוך להיות שאלה מורכבת ובסופו של דבר גם לגבי תקפותו של יחס זה יום לא יתרצה, אבל בשלב הזה בדיון יחס הזהות הוא עדיין יחס שאנו מזהים אותו באמצעות תצפית ולא שכילה.

לגבי הסיבה והתולדה- זו התובנה האחרונה של יום בסיווגים הרבים הללו- מעבר לתצפית אנחנו מוסיפים מה שמוגדר כשכילה (עמוד 106 במסכת), "בין שלושת היחסים רק הסיבתיות היא היוצרת קשר, יחס ממין כזה שמעורר בנו ביטחון…" ביחס של סיבה ותולדה אנו מוסיפים משהו שלא מופיע לנו ככזה בתצפית.