הגירושים עצמם בוצעו בשני שלבים:
- ניתנת ההוראה על ידי כוח מסוים שיכול לפעול – לא משנה מי. יחידות הארגון או כוחות אחרים נכנסים ליישובים הארמנים, מרכזים את הגברים הצעירים ולוקחים אותם מחוץ לכפר או לעיירה ושם רוצחים אותם.
- בצמוד לזה, כל מי שנשאר – מבוגרים, נשים וילדים מקבלים הוראה לאסוף את החפצים ולצאת לדרך. הכיוון הכללי (יש מפה מפורטת עם כיוון הגירוש) -> דרומה, לכיוון סוריה של היום, כאשר נקודת הריכוז בדרך היא לכיוון חלב, סוריה.
עד ספטמבר-תחילת אוקטובר, ניצולי הגירושים מתרכזים בשורה של מחנות ריכוז כאלה שמוקמים באזור חלב בתנאים נוראיים של רעב, מגפות ותמותה המונית.
כלומר, השלב הראשון הוא שלב הגירושים לחלב והשלב השני הוא שלב המחנות ומשם גירושים למדבר המערבי, אזור דיר אלזור, גבול סוריה- עיראק של היום.
הגירושים האלה נעשים תוך רצח בדרכים של המגורשים, מניעת מים ומזון מתמידים של המגורשים. מה שמעניין בתהליך הגירוש הזה שנמשך בין חודשיים לשלושה הוא ההרחבה של מעגלי הרוצחים. מי שרוצח את הארמנים בדרך הם לא בהכרח אנשי הצבא, הז'נדרמריה או המלווים שלהם אלא גורמים מקומיים מהאוכלוסייה המקומית שמקבלים יד חופשית לעשות במגורשים כרצונם כמעט תמיד. כורדים, בדואים, טורקים – כולם מצטרפים לכך. לרוב רוצחים את הגברים, לוקחים את הנשים, מאסלמים את הילדים.
כלומר, הגל הראשון של החיסול נעשה עוד בזמן הגירוש.
השלב השני מתחיל אחרי אוקטובר, כאשר הארמנים מגורשים מהמחנות מזרחה לנהר הפרת לאזור מדבר דיר אלזור.
מדובר ב-2.5 מיליון ארמנים שחיים בטורקיה ב-1915. מיליון וחצי נרצחו בג'נוסייד, כך שב-1922 – מספר הארמנים בטורקיה יורד לכמה מאות אלפים. כלומר, גם אחרי תום מלחמת העולם הראשונה ממשיך טיהור אתני הדרגתי. בין 1915 ל-1923, 1500 שנה של קיום ארמני באנטוליה נעלם, נמחק מעל פני האדמה, כאשר שנות השיא הן 1915-1918.
ללא ספק אחד מאירועי הג'נוסייד המרכזיים של המאה ה-20.
הכחשת הג'נוסייד הארמני:
שני חוקרים דיברו על סוגיה זו- דדריאן וחוקרת ישראלית בשם רוזן. בעיות בסוגיה זו:
בעיה ראשונה – 1919-1923:
השנים שלאחר מלה"ע 1 השאירו בעיות בלתי פתורות שיצרו כבר אז את מה שעתיד להתפתח בהמשך כבעיה חמורה של השאלה מה באמת אירע. השנתיים שלאחר מלה"ע1 העלתה שאלות על מה קרה לארמנים אז ומה עשתה תורכיה בדיוק. שתיים מהבעיות שהועלו היו:
- משפטי קונסטנטינופול/איסטנבול היו משפטים שבהם הוקם בית משפט צבאי בחסות בריטית ומי ששפט היו התורכים עצמם (ולכן זה שונה ממשפטי נירנברג בהם המעצמות הגדולות היו אלו ששפטו). השלישייה המפורסמת של שלושת הפאשות לא היו במשפטים כי הם ברחו לגרמניה ורוסיה, אבל היו אחרים שגם היו מהאחראים. גם אלו שלא היו שם נשפטו שלא בפניהם. משפטים אלו יצרו הרבה מאוד חומר תיעוד שדרכם היום אנחנו יכולים לשרטט מה קרה במחוזות מסוימים, איך הייתה ההוראה וכדומה. הבעיה עם המשפטים הללו הייתה שאחרי 1923 היחס אליהם הייתה משפטי מטעם- המדינה התורכית העלתה ספק לגבי האובייקטיביות של הטריבונל הזה כי הם טוענים שזה היה אינטרס בריטי "השופטים הם המנוצחים". הטענה הייתה שכל העדויות שהובאו הוכיחו דברים בעירבון מוגבל ושלושת האחראים הישירים לא היו ולא נשמעה גרסתם. ג'אמל פאשה חיבר ספר זיכרונות על המלחמה.
- חיסולם של האחראים- שלושת האחראים מצאו את מותם ע"י מתנקשים ב1921. תאלת פאשה נרצח ע"י מתנקש ארמני אשר הועמד לדין וזוכה מאשמה כי בית המשפט מצא בזה עשיית צדק כלשהיא. זה שימש לעוד טיעון לכך שכל ההתייחסות למה שקרה במלה"ע 1 במדינות האירופאיות הוא נטול אובייקטיביות ומנסה לטשטש על האמת. האחריות הגרמנית הושתקה וזה עוד טיעון למסך את הטשטוש המנסה להירקם כבר מהשלבים הראשוניים לאחר המלחמה.
בעיה שניה – הרלוונטיות של התיעוד:
מה אנחנו לומדים מהתעודות על התקופה? אחרי 1923 הארכיונים בטורקיה בכל מה שקשור למשטר במלה"ע 1 היו סגורים שנים ארוכות ולכן אף אחד לא יכול לדעת מה קרה בין 1923 לשנות ה70,80 ומה סולק מהארכיונים. מה ששוחרר היה ע"י הממשלה שיזמה גם תרגום של החומרים הללו לטורקית מודרנית, לאנגלית וכדומה. יש שם כרכים שלמים של תעודות שהמדינה שחררה ויש שם גם התייחסות למה שקורה עם הארמנים וניתן ללמוד כי הארמנים גורשו. אנחנו לא יודעים מה לא נכנס בשחרור הזה של התיעוד, מה טושטש או אף הושמד. כתוצאה מכך ב1923 הטענה הטורקית הייתה כי מתוך התעודות הללו אין ללמוד על כוונה מרוכזת לג'נוסייד.
עניין התיעוד עומד מול קורפוס שלם אחר של התיעוד החיצוני שהצטבר על מה שקורה בתקופת המלחמה באימפריה. זהו תיעוד שנאסף לא מתוך הבירוקרטיה של השלטון אלא ע"י גורמים חיצוניים בתקופת המלחמה עצמה- קונסולים של מדינות זרות, מיסיונרים שפעלו שם, בתי חולים שקלטו פליטים, עובדי סעד אנגלים או גרמנים שהיו בתורכיה ונתקלו בדברים הללו. הקורפוס הזה מתעד שאכן הייתה כוונה לרצח המוני, זהו תיעוד המדבר על מהלך של השמדה המונית. התמונה הזו אינה מסתדרת עם מה שטורקיה רצתה להראות בתיעוד שהיא שחררה.
בעיה שלישית – חוסר וודאות:
התיעוד מביא מצב של חוסר וודאות שאותה המדיניות הטורקית מנצלת כדי לקדם את הספקות האם היה ג'נוסייד.
מציאות ההכחשה של הג'נוסייד הארמני היא הכחשה ממלכתית ולא דיון אקדמי של המדינה הטורקית. המדינה היא גורם המקדם את חוסר הוודאות הזו והספקות. אנו עדים עשרות שנים למהלכים של הממשלה הטורקית כדי לעודד את סימני השאלה ע"י מחקרים מסוימים שהיא מקדמת, פותחת את הארכיון למי שהיא חושבת שיקדם את האינטרסים שלהם, הקמת קתדראות בעולם כדי לחקור את ההיסטוריה הטורקית. מאחורי המדיניות יש מגמה ברורה לבלום כל הכרה מסודרת לכך שהיה שם ג'נוסייד. זוהי מציאות שאינה קיימת באף אירוע אחר.