התמונה הזאת חודרת מעבר לתיאור הממשי, ומספקת סיבה לעצם הממשות עצמה. שפינוזה לעולם לא שואל את עצמו מדוע מה שקיים קיים כפי שהוא קיים. לייבניץ כן שואל את השאלה הזו וגם עונה עליה, באמצעות המטפיזיקה שלו. העולם שלנו מתקיים כפי שהוא מכיוון שכאשר האל מפעיל את התבונה היותר רחבה שלו, הוא יכול לנמק ולבסס את העדיפות של עולם כפי שהוא מתקיים על פני עולם אחר. לייבניץ יכול לתת את הטעם המספיק לכך שהעולם שהאל ברא הוא עולם בו מתקיימות כל התופעות הללו. עיקרון הטעם המספיק לא רק מצביע על היחס ההכרחי בין A ל- A אלא הוא עיקרון שבמבט כולל מחשב את מגוון התופעות בכפוף למספר העקרונות, וזה מה שמגבה את היותה של תופעה אחת כזו ולא אחרת. לכן עיקרון הטעם המספיק אמון על האמיתות הקונטינגנטיות.
האל מתפקד אצל לייבניץ בצורה מאוד מיוחדת. מצד אחד הוא בוחר בעולם הטוב ביותר, אבל מצד שני הוא מתפקד תחת עקרונות מסוימים. ישנה מציאות שהועברה מן הכוח אל הפועל, ושיותר ממנה לא ניתן לעשות. מציאות שטובה ממנה לא יכולה להתקיים. לאלוהים יש את היכולת לבחור מבין מספר אפשרויות. הרווח של הדבר הזה זה שהוא מאפשר ללייבניץ ליצור את המצב של הבחירה של האל מבלי לכבול אותו כמו ששפינוזה עושה.
דקארט תיאר לנו עולם שבו יש לאדם ולאל רצון. דקארט הגדיר מחדש מהו רצון חופשי – רצון שאינו שרירותי. הרצון הוא חופשי דווקא כאשר הוא מפעיל את השיפוט שלו לגבי אידיאות שהן ברורות ומובחנות. במובן מסוים לייבניץ חוזר לרעיון הזה לגבי האל – האל הוא באמת בעל רצון, הוא אמנם לא מפעיל את השיפוט שלו אבל הוא כן מפעיל את יכולת הבריאה שלו, לגבי העולם שהוא הטוב מבין האפשריים. המחשבה שרצון חופשי הוא רצון שרירותי – זו לא המחשבה של לייבניץ. לייבניץ חושב על רצון שמכריע במקום שבו יש מה להכריע, לא במצב שבו אני עומד מול העולם שווה נפש. לכן לא נכון לומר שהרצון כפוף וכנוע לעיקרון הטוב. אלוהים מפעיל את הרצון שלו דווקא כאשר הוא מזהה מה הטוב מבין העולמות האפשריים. הדבר הזה מרעיד את התמונה הדטרמיניסטית של שפינוזה.
לייבניץ עושה מאמץ אדיר כדי לפתח את האבחנה בין עקרון זהות וסתירה לבין עקרון טעם מספיק. כאן נכנס אלמנט הרצון והפוטנציאל הבורא של האל, שמעביר את העולם האפשרי אל העולם הממשי. נפער פער כאשר לייבניץ מפתח את האבחנה בין ההכרחי לקונטינגנטי. נוצר מקום לרצון.
יש כאן ניסיון בכל זאת להתמודד עם הטעם של העולם, ולא רק עם היות העולם. כל השיטה המושגית של לייבניץ מאפשרת לענות תשובה מושגית, לא רק לשאלת האיך אלא גם לשאלת הלמה. גם לענות על השאלה מדוע ישנו משהו ולא שום דבר – משום שהאל רוצה בטוב. הרצון הזה בטוב הוא לא רצון חופשי במובן של בחירה מקרית. אלוהים מפעיל את הרצון שלו בצורה רציונלית. יש כאן כיוון, אך זה לא הכיוון היחיד האפשרי, וכדי לממש אותו אנחנו זקוקים לאותו אל כל יכול וכל יודע שיכול להעביר את העולם האפשרי לעולם הממשי.
עם כל הקושי שיש בזה, לייבניץ מצליח לחבר בין היסוד הרצוני לבין הרצון של ההכרח.
השאלה שהעלנו בקשר ללייבניץ הייתה שאלת האפשרות לחשוב ולנסח מטפיזיקה שמצד אחד תיתן את הכלים התיאורטיים ותעגן את ההכרח של המדע (שזה שקול לניסיון לעגן את התוקף של הידע), ומצד שני בעקבות שפינוזה לייבניץ מנסה להחזיר משקל כלשהו למושג הרצון והחופש, ולמושגים שקשורים למוסר ולאתיקה.
ראינו שהחידוש הגדול של לייבניץ מבחינה מושגית זה שהוא מבחין בין אמיתות הכרחיות לאמיתות קונטינגנטיות. המשפט הפרדיקטיבי שמתאר את העצם היחדני, המונדה, לא ניתן לגזירה באופן חד חד-ערכי מעיקרון הזהות. עיקרון הזהות הוא לא העיקרון היחיד שמאגד את המשפט הזה. עיקרון הטעם המספיק הוא זה שמתאר לנו באופן מקיף הרבה יותר את ההכרח שמשפטים הפרדיקטיביים. כדי להבין את עירון הטעם המספיק אנחנו צריכים להכניס את המושג המהפכני של האפשרות. בצד ההכרח, לייבניץ מכיר בכך שיש אמיתות שהן קונטינגנטיות, שהן אפשריות ולא הכרחיות. כל האמיתות העובדתיות שייכות לאותו תחום אמיתות קונטינגנטיות. שאפשריות בעולם אפשרי אחר. כך גם הבנו בסופו של דבר את האמירה של לייבניץ לגבי העולם שלנו, שהוא העולם הטוב מבין העולמות האפשריים.