הסיפור של רואנדה ממחיש את הציניות הנוראית של המערכת הבינלאומית בכל מה שקשור לרצח עם. זה לא דומה למה שהיה בשואה, בג'נוסייד הארמני או בקמבודיה. היתה מודעות רחבה יותר, תקשורת טובה יותר. האמריקאים התחמקו מכל עיסוק בג'נוסייד, בגלל שבתחילת תקופת נשיאותו של קלינטון באמצע 1993 היה סיפור של כוח של המארינס האמריקאי שהתערב באלימות המונית באפריקה ונכשל, נהרגו הרבה אנשי מארינס. זה יצר אצל קלינטון והממשל שלו פחד מלהיכנס לסכסוכים באפריקה. כשהחלו להגיע ידיעות על הג'נוסייד ארה"ב התחמקה מההתערבות כתוצר מהסיפור של 1993 במוגדישה.
בנוסף, על מנת שתהיה התערבות בינלאומית כוחנית במדינה ולא רק משקיפי או"ם שאסור להם להתערב ולהשפיע, צריך החלטה של מועצת הביטחון שתשתלח כוח התערבות ממשית, ותפנה למדינות שישלחו את הכוחות שלהם כדי להתערב. אף מדינה לא לחצה להגדיר את זה כג'נוסייד כדי לא להתערב. הצרפתים שיחקו תפקיד ציני בסיפור הזה כי הם תמכו בשלטון. הצרפתים שלחו כוחות להוציא את האוכלוסיה הלבנה ופינויה בעיקר לטנזניה, אבל לא סייעו לאוכלוסייה הנטבחת. הצרפתים פינו את הממשלה של רואנדה לפני שהמדינה נכבשה ע"י הRPF, הוציאו את הפקידות הבכירה כי הם תמכו בממשלה כנגד הRPF.
מועצת הביטחון קיימה בקיץ של ג'נוסייד, באפריל ובמאי, 3 ישיבות על רואנדה. יש את 5 המדינות הקבועות שלהן יש את זכות הווטו, ועוד שורה שלמה של מדינות שהן חברות משתנות במועצת הביטחון. ב-1994 רואנדה היתה חברה במועצת הביטחון, ניו זילנד, פקיסטן, ברזיל, ועוד. בשלושת הישיבות שהתקיימו, 4 מדינות תמכו בשלטון ברואנדה, ואמרו שהוא שלטון לגיטימי שנלחם במרד ולכן צריך לתמוך בו-צרפת, רואנדה, ג'יבוטי ואומן. היו 4 מדינות שדרשו בפועל שהאו"ם יחליט שיש להתערב ולשלוח צבא להפסיק את רצח העם- ניו זילנד, ספרד, ארגנטינה וצ'כיה. כל האחרות, כולל 4 המדינות הקבועות חוץ מצרפת, אומרות שיש לשמור על ניטרליות ואי התערבות. אם ארה"ב היתה מודה שזה ג'נוסייד היא היתה צריכה לערב את מועצת הביטחון ולהתערב, כפי שקרה ביוגוסלביה כמה חודשים מאוחר יותר- מועצת הביטחון החליטה שצריך להפסיק את הג'נוסייד ונאט"ו שלח כוח צבאי.
מה שקרה בסיפור עם רואנדה זה שהוא לא עניין אף אחד, ולכן אף אחד לא שלח את החיילים שלו, בגלל שזה אפריקה, אין בה אינטרס כלכלי לאף אחד. יותר קשה להתערב בג'נוסייד מלמנוע אותו.
אנחנו מתחילים את הקורס שלנו עם שני מלחינים שנולדו במאה ה-19 ו"סללו את הדרך" למאה ה-20. הראשון הוא גוסטב מאהלר (1860-1911). הוא היה מלחין ששילב דברים שנחשבים נפרדים מבחינת השפה המוסיקלית. הוא הקדים את זמנו. שני מלחינים מהמאה ה-19 שנחשבו בעלי דרך מנוגדת היו בראהמס (1833-1897) שכתב ז'אנרים שירש מהקלאסיקה הוינאית וכתב סימפוניות בעיקר מול ריכרד ואגנר (1813-1883). אלו היו שתי אסכולות של מוסיקה. ואגנר שאף ליצירה מושלמת שכוללת את כל האמנויות יחד- gesantkuntswerk. השפה המוסיקלית של ואגנר הייתה יותר מתקדמת מבחינת טונאליות, מודולציות, התפתחות… היה לו מאוד חשוב להעביר רעיון של התפתחות.
מאהלר נולד למשפחה יהודית בכפר נידח בבוהמיה באימפריה האוסטרו-הונגרית. ב-1875 הוא מגיע לוינה ושומע את המוסיקה של התקופה. הוא רוצה להיות מנצח- זוהי פעילותו העיקרית החל מגיל 24 ועד מותו פעל כמנצח. כמנצח הוא שאף למשהו כמו ואגנר- הוא חי על הרעיון של האופרות המודרניות (וגם הותיקות יותר). מבחינה מוסיקלית, הוא מושפע משני מלחינים אלו הכביכול מנוגדים (בראהמס וואגנר). מאהלר משלב בין שתי הגישות. הוא חיבר סימפוניות, אך מבחינת תזמור והרכב כלי וגם מבחינה הרמונית הוא הלך בעקבות ואגנר. יש לו סימפוניות רבות עם מקהלה. יש תחושה שיש סיפור מאחורי היצירות שלו. ב-1900 הוא כתב את הסימפוניה ה-5. הוא אמר שאחרי בטהובן אין מוסיקה סימפונית שאינה תוכניתית. בכל הסימפוניות של מאהלר הוא בונה סטרוקטורה כללית וגם יחס בין הפרקים ומשמעות של כל פרק. אין לו שיטה קבועה, כל סימפוניה היא שונה לגמרי. הסינטזה הזאת דווקא הגיונית, משום שואגנר דיבר גם הוא על הסימפוניה ה-9 של בטהובן כשיא מוסיקלי וסוג של דרמה. הסימפוניה הראשונה של מאהלר בוצעה ב-1888 בבודהפשט, שם היה מאהלר מנצח האופרה למרות שהוא לא דיבר הונגרית.הוא סיים את הסימפוניה ה-1 והיא התקבלה בתגובות מעורבות, ממש לא הצלחה מסחררת. חשבו שמאהלר מלגלג על הז'אנר. מאהלר בסימפוניה הראשונה שלו שומר על מבנה של ארבעה פרקים. הפרק השלישי בסימפוניה זכה אפילו לזעם מצד הקהל. הוא נתן כותרות לפרקי הסימפוניה, כך שאנחנו יודעים מה הייתה התוכנית מאחורי זה. במקור היו חמישה פרקים והוא הוריד אחד. יש פער בין המסורת הסימפונית לבין מה שעשה מאהלר והפילוסופיה שלו בחיים- שילוב בין רגשות קשים לבין אירוניה והומור.