המציאות הדרום – מערב אפריקנית:
העולם הקולוניאלי הגרמני הקיף כמעט מיליון מייל מרובע, וכלל קרוב ל14 מיליון ילידים, לעומת 29,000 מתיישבים לבנים בלבד, שמתוכם כ-85% ממספר זה ישבו בטריטוריה של גרמניה הדרום-מערב אפריקנית. האזור הגרמני המזרח-אפריקאי לא נתפס כראוי להתיישבות של האדם הלבן, ולכן השליטה באזור זה היתה יותר פוליטית-צבאית. באזור המערבי היו עשרות חוות של מתיישבים גרמניים שהקימו מרכזי התיישבות גרמניים- הכוללים עבודה, חקלאות ותרבות גרמנית.
המאבק הצבאי-קולוניאלי הגרמני באפריקה:
בשנים 1897-1905-6 במושבה של גרמניה המזרח-אפריקנית, שבה לא היה התיישבות, התנהלה בגלים שנים שונים מלחמה ומרד של השבטים המקומיים כנגד השלטון הקולוניאלי והגרמני, נקרא מרד ה"מג'י-מג'י" (שם השבט). הסכסוך נבע מענייני של הכנסות ממיסים של סחר, וכמרידה במיסים שהוטלו על האוכלוסיה האזרחית. מרד זה נפתר בהסכם שלום בין הגורמים המקומיים והשלטון הגרמני.
במרד זה מתו מאות אלפי בני אדם- בין 150 ל200 אלף בני אדם מקומיים. נלחמו כ75,000 לוחמים משבטי המג'י מג'י, מול כמה אלפי לוחמים גרמנים. ב1905 הגרמנים נקטו בענישה קולקטיבית רחבה- הרס וחיסול כפרים, שריפת כפרים, בריחה המונית של אוכלוסייה אזרחית ומות האוכלוסייה האזרחית בנדודים, רעב ומגפות. המרד היה די חופף לג'נוסייד שבוצע במערב גרמניה.
הגרמנים דיכאו את המרד בצורה כוחנית מאוד, אך דיכוי מרד זה לא מוגדר כג'נוסייד. הוא יכול להיות מוגדר כפשע, כאלימות המונית, אבל לא כג'נוסייד. לעומת זה, האירועים שהתרחשו כמעט באותו זמן בדרום-מערב אפריקה על ידי גרמניה כן הוגדרו כג'נוסייד.
בג'נוסייד בנמיביה היו בין 65,000 ל100,000 קורבנות. 85% מהקורבנות היו בני ההררו, שהיו הראשונים למרוד, ו15% היו בני הנאמה שהצטרפו למרד לאחר שבני ההררו כמעט לגמרי חוסלו. ההררו כקבוצה אתנית שחוסלה כמעט לחלוטין, נותרו ממנה אלפים בודדים.
הטריטוריה במערב אפריקה הפכה למושבה גרמנית ב-1884. לפני כן היא היתה שטח בשליטה צבאית גרמנית, אך משנה זו היא החלה להיות מוגדרת כחלק מגרמניה, השלטון הפך לשלטון גרמני-אזרחי, ולא גרמני-צבאי, וכלל אדמיניסטרציה אזרחית. המושל הגרמני הראשון, לוטוויין, עיצב את אופי המושבה והיה המושל המרכזי עד תחילת הג'נוסייד. ללוטוויין היתה תפיסה ברורה של איך צריך להיות בנוי המבנה של המושבה הגרמנית- מושבה גרמנית שבה כמעט ואין צבא, ויש אוכלוסיה לבנה שמתיישבת ומחזיקה את השלטון, את המערכת הכלכלית ואת המערכת האדמיניסטרטיבית. תפיסתו של לוטווין היתה תפיסת קולוניאליזם מתיישב שבא לקדם את הפריחה הכלכלית של האזור.
המתיישב הגרמני:
במחצית השנייה של המאה ה-19 היה תהליך אורבניזציה, גידול תעשייתי ועירוני. תהליך זה היה מאוחר יחסית בגרמניה ביחס לשאר אירופה, אבל עדין היה משמעותי- שינה את המבנה של החברה הגרמנית תוך דור וחצי. תהליך התיעוש גרם לעלייה של מעמדות חברתיים חדשים, קפיטליזם, בנקאות מודרנית. תהליך זה הותיר מאחורה מאות אלפי גרמנים שאורח החיים שמבוסס על תחרות כלכלית, הון דורסני ואורח חיים עירוני שמכניס בני אדם לשכונות צפופות. הרבה גרמנים חשו שאורח החיים החדש לא מתאים לתפיסת העולם המסורתית שלהם- תפיסה רומנטית שמבוססת על איכרים, קשר לאדמה, אורח חיים פשוט.
תפיסה רומנטית זו של גרמניה הושרשה עוד מימי הביניים. הדרך היחידה להמשיך את אורח חיים זה היה בקולוניה הגרמנית במזרח אירופה, או בקולוניה האפריקאית, ולכן המתיישבים באזורים אלו היו לרוב חקלאים שלא השתלבו בעולם החדש שעובר תהליך עיור, ושואפים לשימור העבר הרומנטי ותפיסת העולם הפשוטה והחקלאית. תופעת הקולוניאליות היא למעשה חזרה לאורח החיים הגרמני המסורתי שהמודרנה שחקה, קלקלה וסיאבה אותו. תפיסה זו טומנת בחובה זרעי פורענות, כי היא לא מתייחסת לאזרחים שחיים בקולוניות. מבחינת המתיישב הגרמני הטריטוריה החדשה נתפסה כאזור חדש שאין בו כלום, והוא יכול להיות גרמניה המובטחת החדשה, חזון אוטופי.
התפיסה של לוטווין התפתחה לניצול המקומיים כפועלים ומרשתים. המשבר הגדול במערב אפריקה התחיל ב-1896, התגלגל עד פרוץ המרד של ההררו ב-1904. ב-1896 קיומו של שבט ההררו הושתת על מרעה ובקר. מ-1904 לוטווין הצליח להגיע עם ההררו לכל מיני הסכמים ולמערכת איזונים, במיוחד עם מנהיג ההררו, סמואל מהררו. לפי הסכמים אלו ישמרו אזורים רבים כאזורי מחייה לרועים ולבקר משבטי ההררו, ובהם לא יהיה התיישבות של מתיישבים גרמנים. ב-1896 פרצה מגפת דבר נוראית שהשמידה תוך שנתיים 95% מהבקר- בבת אחת הפכו כל ההררו למחוסרי יכולת כלכלית. כדי להתקיים מוכרים ההררו את האדמות שלהם למתיישבים הלבנים, והשכירו את עצמם כפועלים עבור המתיישבים.