נגישות למאזין. לפי דעתו השיטה נותנת אפשרות לתפוס דברים בקלות. הוא חיבר סימפוניה אחת בלבד, חשוב להבין שהיחס לז'אנר שונה מהיחס הטיפוסי. היצירה בנויה כולה משורה אחת, כל היצירה נמשכת עשר דקות בלבד. הסימפוניה אמורה להיות יצירה גדולת מימדים. חשוב להבין שהיחס שלו לזמן המוסיקלי הוא שונה מאוד. בשבילו כל שנייה היא ערך חשוב. חשיבות האירוע המוסיקלי לא תלויה באורכה. האירועים קטנים מאוד. השורה והסרטן וגם ההיפוך שומרים על אותם יחסי מרווחים. יש אחדות הדוקה בין הוריאנטים של השורה. האוקטבה לא משתנה, רק הצליל האבסולוטי. סגנון פוינטליסטי (כמו באמנות חזותית)- כל צליל הוא אירוע בפני עצמו.
"צמח קדמון" Urpflanze- מושג של גתה המתייחס למדעי הטבע. לדעתו של ווברן השורה הדודקפונית היא אותו צמח קדמון. שמענו תזמור של ווברן למנחה המוסיקלית של באך- ריצ'רקר. כניסה של אלמנטים חשובים של גובה צליל, משך, עוצמה וגוון.
Aleatory music- משחק קובייה, מקריות, יד המקרה. בולז הרגיש צורך להחליט איזשהו חופש- השיטה הסריאלית מאוד מגבילה. אח"כ יגיע לשיא עם ג'ון קייג' והכנסת המקריות- Music of Changes. ליגטי כתב שאין הבדל בתוצרת הצלילית בין מוסיקה מקרית לבין מוסיקה שיטתית. איפה החופש? האפשרות ליצור או להחליט? בשנות ה-40 המלחינים מחפשים אלטרנטיבות.
המוסיקה המקרית הייתה שיטה עם כללים מוגדרים מראש על ידי המלחין ותהליך הגיבוש הוא תהליך אוטומטי. המלחינים עצמם כולל בולז, הרגישו שהגענו לגבול בו המלחין לא מרגיש שהוא מחבר היצירה. ב-1958 הוא כותב מאמר ביקורתי על כך.
שטוקהאוזן- יצירה לפסנתר klavierstuck מס' 11. מבחינה כרונולוגית מדובר על התקופה שלפני מלחמת העולם ה-1. שטוקהאוזן משלב על הדף כמה קטעים- יש טקסט מוסיקלי אבל הנגן יכול לנגן איזה קטע שהוא רוצה, באיזה סדר שהוא רוצה. הוא נותן למבצע חופש לבחור את הסדר באופן מקרי.
יש סיטואציות בהן המלחין קובע את הסדר ואת הקטעים המוגדרים. באלתור הזה יש חופש מוחלט (בניגוד לאלתור בקלאסיקה למשל), יש סיטואציות של אלותריזם מוחלט כמו למשל אצל ג'ון קייג'- יש יצירה לכמה מכשירי רדיו, קייג' אומר שכל מה שאנחנו שומעים באוזניים כולל רעשים זו מוסיקה. גם שקט הוא מוסיקה. "מוסיקה של החיים" . קייג' הוא דמות מאוד קיצונית, אך גם מאוד משפיעה באותה תקופה. הוא נתן רעיונות למלחינים אחרים, יש לו הרבה חומר תיאורטי כתוב ומקום לסקרנות אינטלקטואלית. הוא היה תלמידו של שונברג כאשר חי בארצות הברית. הוא עבד עם ספר סיני שעסק במקריות.
מלחין נוסף, יחסית "קונסרבטיבי"- לוטוסלבסקי ממציא שיטה הנקראת limited aleatory. ביצירותיו משנות ה-60 הוא מכניס קטעים שכתובים בצורה מסורתית, וקטעים שיש בהם מקריות ואינטראקציה לבין קטעים שיש בהם ad libitum= לפי רצון, חופש למבצע. היצירה מתחילה מסולו של כינור ראשון. המצאת הפרטיטורה הייחודית הייתה המצאה של אשתו שהייתה אדריכלית. כל נגן מנגן כאילו הוא לבד. יש תווים ללא קווי תיבות. כינור ראשון מסמן מתי להפסיק, אחרי כמה מחזורים. יש תווים וגובהי צליל ומשכים שונים אך אין אופן קבוע של ורטיקליזם. סוג של פרדוקס: aleatory counterpoint. הוא רוצה שדברים יקרו לפי רצונו, הוא היה באופיו מאוד מסודר וידע מה הוא רוצה. זוהי מעין עמדה של פשרה בין חופש למשהו קבוע. המלחינים מציינים לפעמים כמה שניות / דקות צריך להיות הקטע. לוטוסלבסקי שומר על ניגודים.
הסימפוניה ה-3 (1982) האוניסון הוא אמצעי חזק לקיטוע בין חלקים, בדומה לקדנצה הקלאסית- צליל בודד ביחס למה שקורה לפני זה הוא מעין סימני דרך להאזנה ליצירה. מה שחשוב כאן זה "כתם הצבע" היוצר אווירה מסוימת, ולווא דווקא משהו קונקרטי. התייחסות לסיכום איכות הסאונד, המצלול.
סונאריזם מימד נוסף נכנס לתמונה, אנחנו רגילים למימד ורטיקאלי, קשה להגדיר זאת מבחינת טקסטורה. מבחינת שיטת חשיבה זה איזשהו "מרחב זמן". ב-1936 הוא חלם על סוג חדש של מוסיקה עם מימדים אחרים. תפישה חדשה של מוסיקה. גם במימד של המלחין נכנס אלמנט ויזואלי. ב-1958 וארז חיבר פואמה אלקטרונית שהושמעה בתערוכה של יאן קסינקיס (אדריכל/מלחין) בבריסל. וארז מדבר על מימדים שונים, המוסיקה הזאת גורמת לדיבור הכולל הרבה מטאפורות. התופעה חשובה לאוזן ולעין. המרכיב החשוב הוא הצבע, גם שונברג דיבר על זה ולפניו גם דביוסי וסקריאבין (שבאמת ראה צבעים).
הנרי קוואל המציא ב-1912 את המושג "קלסתר". לוטוסלבסקי ווארז נחשבים לאבות המייסדים של הסונאריזם. האסכולה היא אסכולה פולנית- יש כמה מלחינים מאותו כיוון בשנות ה-60. אפשר לומר שגם ליגטי הולך לאותו כיוון. הראשון היה פנדרצקי. יש הרבה פרסומים של מוסיקולוגים פולנים. יוזף קמינסקי כתב על כך בתחילת שנות ה-60. חשוב להבין שבניגוד לאסכולה הוינאית, בין האסכולה הפולנית לא היה קשר. לא היה קשר בין פנדרצסקי, לוטוסלבסקי וליגטי.