1660 – באיטליה רוצים לשים קץ לבארוק. בצרפת הכל מ-1660 בהמשך לרנסנס האיטלקי רצו להציע תחלופה לבארוק שהיה חשוב בתחילת המאה ה-17. התאפשר בזכות שלטונו של לואי ה-14 שרצה לרכז את כל הקורה בממלכתו סביב האידיאולוגיה של הפאר שרצה לקדם.
מה רוח הקלאסיציזם הצרפתי? הבארוק התאפיין בסירבול. הצרפתים רצו אסתטיקה המבוססת על פשטות מפוכחת, שאיפה לשקיפות ולבהירות. קונצנזוס – צריך ללכת בתלם ולא לחרוג מהמודל. 1661-1700 (1715 תום שלטון לואי 14).
פשטות מאולצת שבאה לנגוד בכוונה את הבארוק. נטרול מתחי הבארוק. זה מסר ממש שקוף. נשאלת השאלה – האם זה עמוק או לא? יש אשליית רדידות, אבל מסתתר מאחוריה עומק מדהים.
קבוצת היאנסיניסטים הלכו בעקבות הוגה הדעות הקתולי ינסן שרצה לחזור לתורת אוגוסטינוס תוך דבקות בגישה שכולנו נועדנו לתופת חוץ מאלה שניחנו בחסדי האל.לואי ה-14 מראה את כוחו ומפעיל כוח כדי לפזר אותם. הקונצנזוס הוא מלאכותי ונוצר ע"י שלטון רודני ריכוזי. מאחוריו מסתתרים מאבקי כוחות.
ביטוי נוסף לשתלטנותו של לואי ה-14? 1685 מגרש את הפרוטסטנטים מהממלכה. במקרה או שלא זו התקופה הפורייה ביותר בספרות צרפת. LOUIS LE GRAND, LE GRAND CIECLE. הוא נחשב גדול מלכי צרפת.
המחזות שלפנינו משקפים את הסגנון האדריכלי של התקופה – סגנון בתי המלוכה באזור MARAIS וסגנון אציל ופשוט ונטול קישוטים. תחושת פרופורציה, אפקט מיקבי באמצעים מזעריים. רוח חסכונית במושגי הקלאסיציזם.
- פדרה/ז'אן רסין
מחזה מאת ז'אן רסין שנכתב ב-1677 על המלכה שהתאהבה בבנה החורג והתאבדה.
מבוסס על מחזה יווני בשם היפוליטוס/אוריפידס. רסין מעדיף להתמקד במלכה ולא בבנה החורג. גם כאן יש "חיסכון". בסצינה שלו – פדרה, אשתו של תזאוס שנסע למבוך ואולי מת שם, מתאהבת בבנה החורג מתזאוס כי היא קוללה ע"י אלת האהבה. בניגוד למחזה היווני העתיק (ספונטני יותר) שם פדרה משתוללת על הבמה בגלל קללת האהבה, אצל רסין אסור להציג מלכה רצה ומשתוללת בצעקות טירוף. יש ריסון. האהבה כ"כ מרוסנת שהיפוליטוס לא יודע דבר. האהבה אסורה מהרבה בחינות (נשואה לתזאוס, היפוליטוס בנה). היא מנסה להרחיק את היפוליטוס מהארמון כדי לא להתפתות. הסצנה שבידינו 4-5 מערכה IIמציגות את שיחתם האחרונה.
הכל מתפוצץ בזכות הדיבור בהעדר מעשה (במחזות הללו אין דיבור) המביא לגילוי הסוד. שימוש בשני אמצעים עקפים:
- רטוריקה (אומנות הנאום)
- מיתולוגיה.
לא קוראים לדבר בשמו.
פדרה יכולה להסתיר את הסוד לולא פיתויה להשתמש בשני האמצעים.
"חטאתי בכך שהברחתי אותך" – החטא האמיתית הוא האהבה האסורה, היא יודעת.
"את קרבתך בבית לא יכולתי שאת" – כי היא מאוהבת או כי הוא בן של מלכה אחרת? הכל דו משמעי.
פירצה שמאפשרת לה להביע את אהבתה, "לא מת אישי כי בך הוא חי", היא ממשיכה הלאה. מי ידע? האומנת אינונה. היא אומרת שהיא מעדיפה את תזאוס צעיר = דומה להיפולטוס. היפולטוס משוריין בטמטום/תמימות ולא רוצה להבין. אצל רסין הוא גם אוהב אישה אחרת, אך במקורי אוהב רק ציד ולא נשים.
בסוף במסווה סיפור מיתולוגי על ירידה לשאול פדרה גולשת מהזוג תזאוס-אריאדנה (אחותה שעזרה בשאול) -> היפוליטוס – אריאדנה -> היפוליטוס פדרה. זולגת למשמעות האמיתית במעבר הדרגתי. היא מצליחה לדמיין את עצמה עם היפולטוס במבוך "אובדים יחד". אמירה דו-משמעית.
היפולטוס מבין פתאום; "מה את סחה? תזאוס הוא אבי, תזאוס הוא לך בעל". היא יכלה למחוק הכל, אבל למרות שימחתו של היפולטוס ("אני מצטער ומתבייש, שלחיני"), פדרה כבר הלכה רחוק מדי ולא יכלה לחזור אחורה. אדישותו של היפולטוס ואיפוקו המפוכח (כדמות קלאסית) משגעת אותה. "הרבה מדי שמעת, אין עוד להשיב". היא החליטה.
הבלשן חוקר הספרות LEO SPITZER חושב שיש כאן "משתק" (מה שמוריד את עוצמת הקול בפסנתר), איפוק, בניגוד לטירוף של אוריפידס. אפילו פדרה נראית כאישה מרוסנת שנדחפת לגילוי אהבתה ע"י שימוש במה שיכול לשמר את כבודה –רטוריקה ומליצה. מרוסן ואלגנטי.
יש ניסיון להשתיק את החטא של פדרה ולהעביר אותו לאנונה האומנת. מה עושה את פדרה אשמה? היסחבותה אחרי דבריה אבל גם באופן מהותי דבר התאהבותה. אנשי התקופה לא האמינו באפרודיטה, הפסלים והציורים שהיו בבתיהם היו אסתטיים. עבורם "יצר האדם רע מנעוריו". האדם רע אינהרנטית, זה המסר האמיתי של ז'אן רסין. אנחנו לא יכולים לעצור את עצמנו כי אנחנו רעים. אין דיסטנס בין השחקנים לצופים, תיטראות קטנים ולבוש דומה. יש ניסיון להגיד משהו על כולנו. פדרה הנתפשת כאצילה צרפתית בת המאה ה-17.
"מרחוק באה חטאתי" = מאדם וחווה. רמז לאידיאולוגיה של התקופה במסווה. רסין היה ינסליסט ולא ישועי (=אולי תיתן כסף לכנסייה וימחלו לך). הם היו דומים לקלוויניסטים.
פדרה היא דמות מעניינת – חפה מפשע ואשמה מאד. זה סוד הטרגדיה. 1677 המחזה מועלה, ואחריו רסין יוצא להפסקה וחוזר לתיאטרון רק במחזות מקראיים (אסתר, עתלייה) בעוצמה ירודה.
תזאוס מקלל את היפולטוס והוא מת. פדרה ואנונה מתאבדות.
לריסן יש מתחרה – CORNEILLE. החל בסגנון בארוק והתרסן. קורניי חילוני ישועי ולא ינסליסט. אצלו יש מקום לשיפור על אף הטרגדיה שבמוות הגרנדיוזי.
לואי ה-14 היה קצת כמו האסקוריאל של ספרד; פנאט, אשתו הופכת את ארמון ורסאי למנזר. איפוק אסתטי ותרבותי והתנגדות לתשוקות.
- הנסיכה מקלב/מדאם דה לא פאייט
רומן קצר ומרוכז על משולש אוהבים בחצר הנרי ה-V במאה ה-16.
הנסיכה מתחילה להיענות לחיזורי הדוכס מNEMOUR. הם לא מקיימים את אהבתם אלא מסתפקים במועט. הנסיכה כ"כ קפדנית במוסר שלה שהיא לא נענית לחיזוריו בשום צורה.
זה רומן ב-4 חלקים (קראנו את רב החלק השני). 2 אפיזודות שם יש תגובה מזערית לחיזורי נמור שהם יותר מדי בעיני הנסיכה.
- נמור מנצל את הקהל שבחדר כדי לגנוב את דיוקן הנסיכה מקלב. היא רואה את המתרחש דרך וילון מיטת האפיריון כשיורשת העצר שוכבת במיטה ולא אומרת דבר. איך להגיב כדי להשתיק שערורייה? אם אדבר – מחילה שתתפרש כאהבה. השתיקה מנוגדת לאסתטיקה הבארוקית.
- נמור נפצע בתחרות אבירים והיא רצה להביע דאגה. היא מוצאת על גופו מכתב אהבה שנמור מצא על הרצפה. במכתב מישהי כותבת לנמור שהיא מאוכזבת שהוא בגד בה עם אחרת. המכתב בארוקי לכל דבר! זה מזכיר רומן פסטורלי.
בניגוד לרומן הפסטורלי האהבה לא מתממשת כאן. ברגע שנמור מבין שהנסיכה אוהבת אותו הוא מפסיק והנסיכה הורסת כל סיכוי של מימוש כשהיא מגלה לבעלה שהיא מאוהבת באחר ומבקשת ממנו להגן עליה מהפיתוי. לא התנהגות רומנטית!
כל כוח הרומן הוא בוויתור על ביטוי האהבה והוויתור על האהבה.
כתוצאה מסבלו בעלה של הנסיכה מת. היא אלמנה, כביכול היא יכולה להתחתן עם נמור, אך היא הופכת לנזירה סגפנית ומוותרת על אהבתה.
הספר מציג אהבה כאסון הגדול ביותר שיכול לקרות לנו בחיינו. יש לרסן אותה, היא תחושה. תחושה היא דבר רע. בעידן הקלאסי יש מלחמה בתחושות, ברגשות. יש שימוש בשכל הקר. הנשמה צריכה להגיע בוויתורים לחשבון נפש שליו. זה הלך הרוח בצרפת – ריסון רגשות.
הוגה הדעות פסקל כותב על "האני המתועב". צריך לתעב אותו. הוא קן התשוקות והתחושות. מה שמפריד את היחיד מהקונצנזיוס המשותף הוא השימוש בשכל.