כדי לתמוך באבחנה בין ההכרחי לקונטינגנטי, לייבניץ חייב להחזיר את מושג הרצון ששלל שפינוזה. מושג הרצון הוא זה שנותן לאל את האפשרות להכריע בין העולמות האפשריים, ולבחור בעולם שלנו שהוא הטוב ביותר.
הפוריות של השיטה הלייבניציאנית מתבטאת גם ובעיקר במה שהמטפיזיקה הזו מאפשרת בשדה המוסרי. במה בעולם של לייבניץ ניתן לדבר על רצון חופשי?
ראינו שלגבי אלוהים, הבנו מהו מקום הרצון בתוך "כלכלת הבריאה". הרצון נמצא שם כדי לממש את אותו עולם שהוא הטוב מבין העולמות האפשריים. רק הכרעה יכולה להעביר את העולם משדה האפשרויות לשדה הממשות. העולם התיאורטי הוא זה שיש בו אינסוף אפשרויות, כדי שאחת מהן תממשנה אנו זקוקים להכרעה אלוהית. ההכרעה הזו אינה שרירותית, אלא מודרכת ע"י עיקרון הטוב. עדיין כדי לתאר את המערכת אנו זקוקים לאותו רצון אלוהי ששפינוזה שלל.
את תפקיד הרצון במערכת הבריאה הבנו. עדיין נשאלת השאלה מה מקומו של הרצון לגבי האדם. האדם הוא בסופו של דבר מונדה, ומונדה היא עצם בעל דטרמינציה מוחלטת. כל מה שכלול בו, כלול בו מאז ומתמיד והוא שיקוף של העולם כולו. אם המונדה, האדם, כפוף לעיקרון ההיקבעות המוחלטת, אז באיזו מידה ניתן לדבר על רצון חופשי בקשר אליו?
בסעיף 30 של המאמר המטפיזי לייבניץ תוקף את השאלה הזו. לייבניץ שואלת אם הכל קבוע מראש, מה החטא של האדם החוטא? לייבניץ אומר שאכן, לפי סדר העולם וסדר הדברים –הכל נקבע להיות כפי שהוא ואף אחד לא יכול לשנות לגבי זה שום דבר. אבל מאחר וברגע שאני עומד מול אלטרנטיבה, ברגע שאני עומד מול האפשרות של לחטוא או לא לחטוא, במקום הזה אני עומד מול האפשרויות כאפשרויות ממשיות. אני באמת מתנסה בעולם ככזה שהוא בעל ממד קונטינגנטי, בעל ממד מקרי (אפשר כך ואפשר גם אחרת), לכן באותו רגע אני אחראי להחליט את ההחלטה הנכונה (או לא). בעצם מה שלייבניץ אומר הוא שמכיוון שאנחנו מוגבלים ולא מסוגלים לגזור את כל סדרת האירועים וההתרחשויות לגבי עצם כלשהו וגם לגבי עצמנו, העולם כפי שהוא מופיע בפנינו הוא עולם של אפשרויות. הוא דומה מאוד לאותו מצב שבו נמצא האל לפני שהוא ברא את העולם. הכנסת הממד של האפשרי בתוך המטפיזיקה מאפשרת ללייבניץ להפעיל מנגנון אקספליקטיבי (של הסבר) על האדם, שגם הוא לוקח בחשבון את מושג האפשרות. מבחינת עיקרון הטעם המספיק, שדה האפשרויות, שהאמיתות הקונטינגנטיות מאפשרות לנו, יש לנו את האפשרות לבחור אחרת. מכיוון שאין לנו את הדרך להמשיג מהעצם את כל התארים שלו, אז הבורות שלנו היא זו שמאפשרת את השדה האפשרי.
לייבניץ מבין שיש פער בין האמת כפי שהיא לבין האופן שבו אנו מתנסים בעולם. ברור שהאמת כפי שהיא, העולם כפי שהוא בנוי, הוא עולם מסודר. אך מכיוון שאנחנו יצורים סופיים, זכינו בשדה המוסרי שהוא זה שמפעיל אותנו כאשר אנחנו עומדים מול שדה האפשרויות. אפשר להגיד את זה גם הפוך – התחום של המוסרי, התחום שבו חלות הכרעות הרצון החופשי, הוא תחום שמתאפשר הודות לבורותו של האדם, הודות להיותו סופי. במובן מסוים אלוהים מפעיל את הרצון שלו, אך מכיוון שהוא כל יכול אין לו כל ברירה מלבד להפעיל את הרצון שלו. אנחנו, כאשר אנחנו עומדים מול ברירות, אנחנו באמת יכולים לחטוא. אנחנו אלה שיכולים להפעיל את הרצון שלנו בחופשיות. לכן, אל לנו לאמץ גישה סטואית ביחס לעולם. הפער הזה בין האמת לבין המוסרי הוא הטווח שבו בני אדם פועלים.
העיקרון התיאודיקאי של לייבניץ – אנחנו לא יכולים לשאול למה אדם נהג כפי שנהג, מכיוון שברגע ההכרעה הוא הפעיל את הרצון שלו, כך הוא התנסה בממשות שלו. נשאלת שאלה יותר עמוקה – למה אלוהים בכלל ברא את האדם החוטא? לייבניץ מזכיר כאן את הדימוי של השטן – יהודה איש קריות. למה יש עולם שבו יהודה איש קריות קיים. לייבניץ אומר שעל השאלה הזו ניתן לענות רק תוך כדי אימוץ של עיקרון הטעם המספיק, שמה שאלוהים מפסיד כאן בזה שהוא ברא אדם כמו יהודה איש קריות, הוא מרוויח בסולם הרבה יותר רחב.
תיאודיקיאה זו תורת צידוק האל. לייבניץ מציע כאן תשובה תיאולוגית לשאלת הרוע. המנגנון הלייבניציאני של הטוב מבין העולמות האפשריים, ניתן להצדיק את האל למרות היות העולם עולם שבו מתקיימת מידה ניכרת של רוע. אנחנו רואים שהעולם סביבנו מלא ברוע. בגלל שאנחנו לא יודעים מה המאזן המלא של טוב ורע, אנחנו חושבים שיש בעולם מלא רוע, אע"פ שמבין כל העולמות האפשריים לא היה ניתן ליצור עולם שיש בו פחות רוע.