חירות לפי שפינוזה

האתיקה היא דוקטרינה של גאולה ולא אונטולוגיה סיסטמתית כוללת. אתיקה נקראת אתיקה כי מה ששפינוזה מחפש זה לא תיאור שיטתי של המציאות אלא לחשוב את חירות האדם, התיאור השיטתי מאפשר ומשרת את חירות האדם. האונטולוגיה מופיעה בחלק הראשון ותורת החירות בחלק האחרון, אולם ישנם שתי מגמות שלכאורה סותרות, דטרמיניזם מצד שני גאולה, המטרה היא לומר לנו ששתי המגמות הללו לא סותרות בתנאי שאנו מגדירים מחדש את החופש, צריך להבין את היחס בין המגמה הראשונה האונטולוגיה היא בשירות המגמה השנייה שהיא גאולת האדם. ללא עקרונות השיטה ששפינוזה מנסח (האל והתארים וכולי) אי אפשר לחשוב את אושרו של האדם. תנאי לאושר האדם זה השיטה. מצד שני, תורת האדם אינה ניתנת לדדוקציה מוחלטת וסופית מתוך מונחי השיטה.

כדי לפתור את הסתירה לכאורה אנו צריכים לאמץ את נקודת המבט האתית (עד עתה אימצנו את נקודת המבט של האל, המטאפיזית, מה שיש) המקום הרחוק שאפשר להגיע זה שהגענו לקושי לאחד את המגמות וכדי לרכך את הקושי אנו צריכים לצעוד לצד השני של המתרס ולהתבונן על האדם מתוך שאלת החירות שהיא השאלה האתית במובהק.

חירות לפי שפינוזה –

כל זה מתרחש באיזור שהוא בעיתי, ברפלקציה, אידיאה של אידיאה, אין לה תואם בתואר ההתפשטות, תבונה, שמה מתרחשות האפשרות שיש בפני האדם. הכל תלוי בשאלה הוא סביל או פעיל. פסיבי נוכח המציאות או שמבין שאין לו שליטה והוא מכוח המציאות ולא מסיבה תכליתית.
התרגיל הוא התגברות על נק' המבט הסובייקטיבית, וזה ההבדל בינו לבין דקרט. עבור שפינוזה אם לא נתאים את עצמנו ולא נסתכל מנק' המבט של העצם לא נוכל להתגבר על הקשיים של נקודת המבט של האני. זוהי מהות המחשבה- לחשוב מעבר לאני, למציאות יש חוקיות ואמת, ואת האמת הזו יש לחשוב אותה. האתיקה היא ניסיון לעשות את המאמץ להעלות את עצמנו לדרגת ההתבוננות התבונית, נק' המבט של הנצח ולא של השמן. וכאן מגיע השחרור האמיתי.

תורת שלושת דרגות ההכרה:

הנמוך ביותר- הרובד שבו אנו לגמרי נפעלים ופסיביים, לא מבינים את ההיגיון של הדברים, ניזונים מהדמיון שלנו, ניסיון מזדמן ולא הכרחי, ואלו דרכים ללכת לאיבוד בעולם, האדם חווה את עצמו כגוף. והנפש היא שיקוף של הגוף, אין מימד רפלקטיבי, ספיגה של העולם מבחינת גופים. הנפש היא המקבילה של הגוף. ברמה הזו מתרחשות הטעויות. רובנו מצויים בדרגה הראשונה הזו. שהחושים הם לא מספקים אמת מידה אמיתית על המציאות. שפינוזה מקצין את המאמץ הזה. אצל שפינוזה העוגן הוא התבונה עצמה.

דרגת ההכרה השנייה- מתוך ההתבוננות באידיאות אני גוזר את התכונות. אני לא סופג באופן חושי אלא אני מייצר מחדש את האידיאה, אני תופס באמת את תכונות האידיאה. זו לא התקדמות רציפה מהדרגה הראשונה, זו קפיצה, ידיעה פעילה של מהות הדברים ללא הכרה בתכונות החושים. התבונה כפעילות באופן הולם משמע להיות פעיל. זה גם המובן שמבחינת שפינוזה התבונה היא מתמטית, אנליטית, התבוננות בטבע הדברים עצמם. הידע הדדוקטיבי נובע ממאמץ של הנפש. המדע עבור שפינוזה חייב להיות מבוסס בדרגת ההכרה השניה, מכיוון שהמדע עוסק בהבנת המהויות הכלליות, מושגים כוללים של העולם. המדע האמיתי מושתת על הכרה מהסוג השני.

דרגת ההכרה השלישית-  ידע של ההסתכלות, כאן מתרחשת עוד קפיצה שהיא פחות נשלטת, כמעט באה לאדם בהפתעה, בה האדם תופס את העולם באופן מיידי מבלי להפעיל את התבונה הדדוקטיבית, ותופס באחת את המציאות. מעין הארה, שעניינה לתפוס את העולם כנובע הכרחי של אידיאת האל, של היש. ידיעה אמיתית של הפרטים, הכל הכרח טיבו של אלוהים, ידע יחידי של העולם ושל עצמנו. התפיסה לגבי עצמנו שהיותנו כאן אינה במקרה אבל לא גם של חוקי טבע אלא מזה שיש הכרח של המציאות, לא נובע מכללים, הארה ואינטואיציה שככה זה וככה זה חייב להיות. דרגת ההכרה השניה מכינה אותנו לדרגה השלישית, לא היינו משיגים את דרגת ההכרה השלישית ללא התבונה של דרגת ההכרה השנייה.

החלק האחרון של האתיקה- שם מוציאים את הטרמינולוגיה הדתית, החתרנות היא לקחת את אותם מושגים שהיו מוצעים בדת ולהציע להם אותם בתחום הפילוסופיה. הדת מציגה את אותם המונחים באופן כוזב. אהבה אינטלקטואלית של אלוהים, רוצה לכבוש את האהבה שתהיה תחת החוקיות הנוקשה של השכל. האתיקה נכתבה בדרגת ההכרה השנייה, בסדר הגיאומטרי. מקומה של התבונה ושל הפילוסופיה הם רק בדרג השנייה. דרגת ההכרה השלישית לא ניתנת לפענוח בנוסחאות וכללים. ניתן רק להצביע עליה וליצור את הרקע שעל בסיסו יתאפשר תפיסה כגון זו. כדי לאפשר לנו את הגאולה האינטלקטואלית.

סיכום נקודות עיקריות:

שפינוזה

פילוסוף פוסט-קרטזיאני, מנהל דו שיח ביקורתי מתמיד עם דקארט.

שלושה טקסטים – המאמר על תיקון השכל, אתיקה והמאמר התיאולוגי-מדיני. התמקדנו באתיקה.