- לאחר מכן מביא את "טיעון החלום" שבו אולי כל מה שאנחנו עושים – חלום הוא. תחושת המציאות נמצאת גם בחלומות, ואיננו יודעים אם אנו בחלום או במציאות. האינטואיציה של המציאות שאני בטוחה בו, גם במציאות, מלמדת אותנו שהמציאות ותחושת המציאות מבלבלת ולכן נדחה אותה. אנו מרחיקים לכת עד שם, כדי להטיל ספק בהכל.
עם טיעון החלום אנו עוברים מהחוץ אל הפנים תודעתי- הידע המבוסס על חושים נפסל לגמרי ואז אומר דקרט שייתכן שאנו לא יכולים להתחייב למה שנמצא בחוץ. בחלומות אנחנו כן נפגשים בדברים שהם לא מציאות, אולי אנחנו כל הזמן חולמים, יש תכנים מסוימים שאנו מתנסים בהם בחלום, ברובד הפנימי גם שם. גם בחלום ישנם אובייקטים ולאלה יש תכונות מסוימות. יש יחסים פנימיים לאובייקטים שמשקפים נכונה את אותם דברים. אינני צריכה להתחייב למציאות כדי להגיד שסכום זוויות משולש הוא 180 מעלות. יש לי אידיאה של משולש בתוכי וגם בחלום סכום המעלות יהיה אותו דבר.
באידיאות האלה יש קוהרנטיות פנימית, בלי קשר לשאלה אם הם קיימים או לא במציאות. העולם של היחסים הוא אינדיפרנטי- מתקיים בתוך עצמו. עברנו מעולם החושים לעולם המחשבה. היחסים הפנימיים של האובייקטים מעבירים אותנו לתכני המחשבה, כשהמחשבה מפעילה את ההיגיון, ומבטאת משהו אמיתי. אנחנו עוברים מידיעה חופשית לידיעה מופשטת.
ברמת ההפשטה אנו עוברים לתחום שמאפיין את העולם המסודר, מה שאנו רגילים לחשוב עליו שאנו מדברים על רציונאליזם, שהוא הביטוי של יחסים מספריים. לכאורה הגענו למה שחיפשנו. מה שאנחנו יכולים להסתמך- על המתמטיקה שהיא היחסים הפנימיים, ולכן הבסיס למדע יהיה המתמטיקה והלוגיקה.
טיעון החלום בא לשרת אותנו כדי לעבור בין העולם החיצוני למופשט.
- "טיעון האל הרע", א-לוהים הוא כל יכול. דקרט אומר שיש לנו דעה אודות אל כל יכול וטוב באופן אין סופי. יש לנו סברה על אל כזה או שלפחות מדברים על אל כזה. האם זה אומר שהאל הזה קיים?
א-לוהים כטענה מטא-פיזית בלבד. חלק ממהלך בספק המתודי, הוא גיוס כל המשאבים כדי לבסס את הטענה. אל כיוצר קיום. האל הזה, הכל יכול, היה יכול לברוא אותי כך שאני לא אטעה לעולם. אל טוב היה בורא אותי בלי שאטעה. למה שאל טוב יברא יצור שיטעה לפעמים? – ראו ערך אשליית החושים. אל שהוא טוב ואינסופי הרי ייצור בריאה דומה לו, שלא יטעה בטעות כ"כ טריוויאלית כמו אשליית ממדי השמש. אבל העובדה היא שאני טועה. אם אני טועה לפעמים אז זה אומר שהאל הוא לא עד כדי כך טוב. יכול להיות שישנו אל רע. זהו הגורם החיצוני, ברמת הספקולציה, אותו אל רע אולי מטעה אותי בכל רגע ורגע גם בדברים שנראים לי הכי מובהקים.
כדי להטיל ספק באקסיומטיקה המדעית דקרט מגייס את האינסוף, האל, ועושה 1+1 פשוט, האל רע כי הוא מטעה אותי. אני לא יכול להתחייב על כלום. יכול להיות שישנה סְפֶרה של אמת שהיא לעולם נעדרת ממני. גם הדברים שנראים לי הכי נכונים הם בעצם טעות. הם אינם אשליה אלא שקר! אנחנו צריכים לעבור להבחנה בין האמת לשקר. האל ברא אותי שגם ביחסים הכי טריוויאליים, אני חיה בטעות. אם זה אפשרות כלל הספק יחול על זה ונדחה את היסודות המתמטיים.
היפרבולי= מוגזם.
- "טיעון האתאיסט" אם אתם לא מקבלים כחלק ממערך המושגים שלכם את המוחלט, א-לוהים, אז בכלל אין לכם שום דרך להתקדם ולהחזיק בידע המתמטי כידע מבוסס. אם הידע המתמטי מבוסס על אקסימוטיקה שהוא תוצר של האדם הסופי אז אקסיומטיקות מתחלפות ולעולם לא תוכלנה להיות מבוססת עד הסוף. מערכות אקסיומטיות אינן בסיסיות וכל אחד מבין שזה לא מחזיק מעמד. אם אין לנו ערבות כלשהי שהמתמטיקה באמת אומרת לנו משהו אמיתי על המציאות, שיש איזשהו תואם בין המתמטיקה לשאר המדעים והמציאות, אין משהו שמייצר את הקשר ושהוא לא זה ולא זה, אז על מה נשאר לנו לבסס את אותן אקסיומות? עדיף לקבל כבר את טיעונו של האל הרע, כי אם נצליח להוכיח אולי שהאל הוא טוב נמצא בסיס למדע. אם אנחנו מוותרים על השפה המטאפיזית של האל אז נישאר ללא שום כלים כדי לבסס את המדעים. מה שנשאר אם מוותרים עם קיום האל, הוא כלום. הרבה דברים שאנו רואים היום יקבלו תפנית בתוך המבנה שיאפשר לנו להשלים את המשימה. אנחנו הכנסנו את א-לוהים למשוואה כחלק מהמשחק וככל שנתקדם נחזיר אותו.
הערה: מושג האל יופיע אצל כל הרציונאליסטים שירצו לספק לנו תמונה מטאפיזית של המציאות. (לייבניץ, שפינוזה). כאן אצל דקרט אנו רואים את זה בצורה שלילית אבל בהמשך, הוא המסדר את השיטה. כאן אפשר לראות שבלי שהאל הוא שחקן, לא נוכל לבסס את המטאפיזיקה.