מדוע הטורקים מסרבים לקבל אחריות על האירוע?

1. הטורקים חולקים על כמה נקודות ובראשן מהות האירוע- ג'נוסייד או מלחמה:

• העניין המספרי- הם טוענים שמספר הקורבנות הוא 300-350,000 וכל האחרים התפזרו.
• הם מכירים בגירושים ובפינוי האוכלוסייה אבל טוענים שזה בגלל שהאוכלוסייה הארמנית הייתה בחזית המלחמה.
• זה היה מצב של תנאים קשים ומלחמה ולכן כמובן שיהיו הרוגים במסגרת הדברים. זהו תוצר לוואי של המלחמה ולא משהו מכוון. מתו הרבה מאוד בני אדם ולא רק ארמנים.

2. צידוק היסטורי– החוקה הטורקית הייתה חילונית והוציאו מתוכה אלמנטים דתיים. גרמניה שקמה אחרי 49', גרמניה המערבית החדשה, הצידוק ההיסטורי לקיומה נבע מהנכונות שלה לקחת על עצמה אחריות על כל מה שגרמניה הקודמת עשתה. צידוקה הייתה בהיותה שונה אבל אחראית כלפי הקורבנות וההיסטוריה. זה היה אבן יסוד במסר שנבנה בגרמניה מראשיתה ועבר עד היום- זהותה של גרמניה היא הנצחת הזיכרון של מה שהיה. לא ניתן להבין בלי זה איך ב2014 קנצלרית גרמניה פותחת את השערים בפני אלפי פליטים בגלל ההיסטוריה.

הצידוק ההיסטורי של טורקיה החדשה, המסר של השלטון החדש, שואב מהעבר המפואר. הלאומיות טורקית המודרנית עם כל השינויים שהיא עושה, רואה עצמה כממשיכה אינטגרלית של טורקיה ההיסטורית, מדינה שהולכת אחורה מאות ואלפי שנים עם תרבות המגיעה עד מרכז אסיה. העבר המפואר הוא המתגלגל לקיומה של טורקיה המודרנית. הכרה בשלב מסוים של העבר של אחריות לרצח עם מעמיד בסימן שאלה גדול את הטיעונים ההיסטוריים לקיום שלנו בהווה. טורקיה הנוכחית איננה מסוגלת לקבל על עצמה אחריות לג'נוסייד מבלי להתמודד עם הפרק ההיסטורי שלה במלחמה.

תעשיית ההכחשה היא בעצם וויכוח על ההבנה ההיסטורית של העם הטורקי ולא תמיד עניין של משהו פרגמטי.

מלחמה ואלימות ג׳נוסידית: טבח ננג׳ינג

הטבח בנאנג'ינג 1937:

סיפור הטבח בנאנג'ינג הוא מקרה טוב לבחון דרכו רצח המוני וג'נוסייד המתרחש תוך כדי אירוע מלחמתי בצורה ממוקדת והוא שופך אור על כיבוש ומלחמה.

האירוע החל בעצם ממלחמת סין- יפן הראשונה בתחילת שנות ה-30 וב1937 המלחמה נפתחת מחדש כאשר הצבא היפני פולש דרומה לאזורים המזרחיים מרכזיים של סין אל עיר הבירה של סין נאנג'ינג. בדצמבר 1937 העיר נכבשת ע"י מצור והממשלה הסינית הלאומית עוזבת והצבא נכנס. עד תחילת 38' מתרחש בעיר אירוע נוראי של רצח בקנה מידה אדיר- הטבח בנאנג'ינג. מספר הקורבנות נתון לוויכוח כמו כל אירוע- בין 80,000 ל-250,000 שנרצחו בעיר עצמה ובאזורים הסמוכים ע"י החיילים היפנים.

שלבים:

1. הצבא היפני אוסף שבויי מלחמה בתוך מכלאות. תוך כדי הכיבוש יש כבר מעשי רצח.
2. השבויים שרוכזו נטבחים במרוכז במכונות ירייה קבוצה אחר קבוצה.
3. אחרי כמה שבועות יש פעולה חריגה בהיקפה של אונס המוני של נשים סיניות ע"י היפנים, ככל הנראה 20,000 נשים. בהמשך מוקמים בתי תענוגות של שפחות סיניות לסיפוק צרכי הצבא היפני. במציאות של מלחמה באסיה האונס הוא דבר ידוע וקורה בעוד מקומות של כניסת הצבא היפני אבל כמות כזו של נשים שהיו קורבן להתעללויות במציאות האכזרית של יפן וסין הוא דבר דיי חריג.

השאלה המרכזית: איך אנחנו יכולים להגדיר את האירוע הזה? האם זהו ג'נוסייד?

חוסר הוודאות במקרים הקשים הללו הוא כנראה הנכון. החלטה על אלימות כזו על אוכלוסייה אזרחית כאשר רוב הנרצחים היו לא תחת פעולה צבאית- שבויים, אזרחים, אונס ורצח נשים, הוא רצח ג'נוסידי אבל עדיין צריך לבחון את השיקולים לגבי השאלה:

1. קבלת ההחלטה- ההכרעה כנראה יצאה מהדרג הצבאי אך הוא לא היה נוכח במקום כאשר הרצח התרחש. זה עדיין לא פוטר את הדרג הצבאי הזה מאחריות. יש לא מעט מקרים גם לא כלפי שבויים סינים, שבהם הצבא היפני מבצע מעשי רצח המוניים בקבוצות שונות של קורבנות כאשר הדרג האחראי אינו נוכח במקום ויושב במקום אחר. קיוו כי כך הסינים יסכימו להדר שאליו היפנים רצו להגיע. כלומר מה שמתפתח פה הוא לא רק תוצר של אלימות מקומית של חיילים שהיו במציאות של קרבות אלא יש כאן מסר לנקוט באלימות קשה כי יש מטרות נוספות מעבר להכנעת העיר או הצבא.

לכן במובן של קבלת ההחלטה יש וריאציה מסוימת של אחריות של גורם בכיר. לא ניתן להסביר את מה שקרה רק ע"י הדברים בשטח, זה לא רק תוצאה ממלחמה. בנאנג'ינג רצו שיתרחש משהו אחר וזה מתבטא ע"י ההחלטה של המפקדים.