מטרתה של מריה מונפורטה בכתיבת המכתב שמכיר בבתה כאחותו של קרלוס נוגעת בירושה. זה גם מה שחושבים במשפחה, היא מנסה להוציא כסף. אבל הסיבה האמיתית אינה ירושה אלא LEGITIMU.
הדבר המקומם ביותר בסיפור – סבו של קרלוס מת מצער אך הוא שורד! איפה המוסר? הסוף אצל QUEROZ תמיד מעניין מאד ומתסכל מאד. הסוף הוא פרק בנאלי מאד, ירידה לעומת השיא של הפרק שלפני, זו החזרה למציאות התפלה ביותר, נסעו ליפן!
ZOLA אינו המודל (הרוע כוירס או גן) והוא לא הכיר את דה מופסן. אבל FLAUBERT היה מוכר לו, ספציפית הרומן השני שלו, "החינוך הסנטימנטלי". פירדריך הגיבור נכשל בחייו ונוסע למזרח. אהובתו (הנשואה) שלא רצתה בו חייתה והזדקנה ובאה אליו לומר שהיא רוצה אותו, והוא דחה אותה. פרידריך רודף אחר חלום כל חייו שבסוף לא שווה כלום. בסוף הספר שני החברים נזכרים בדבר המעניין ביותר שקרה להם – זונה המכונה"הטורקייה" בעיר שכוחת אל. זה אולי המודל האמיתי של QUEROZ.
אצל פלובר יש סימבוליות נסתרת ומסר סמוי, יש במציאות דברים שאנחנו לא מבינים. הנשיקה הראשונה של מדאם בובארי ניתנת באווירה רומנטית בשקיעה בתצפית על העמק ובעמק נשמעת צעקה. האם זו תחילת הידרדרותה המוסרית של מדאם בובארי? אולי זה העיוור שצועק בכפר ומפחיד אותה בילדותה? בצבוץ סימוליזם – הנשיקה תחילת הנפילה. הי גם מתה לאחר ששומעת את צעקתו אחרי שלוקחת רעל כדי להתאבד.
זה לא זולה, זה פלובר. נקודה אחת – אצל דה קירוז' האירוניה והציניות מפותחות יותר. על רקע גילוי העריות הנוראי – באיזו מסעדה נאכל היום? מה נבקש מהשף? הם ממשיכים כך לאור גילוי האמת. באיזשהו שלב כשהוא מוקף אורחים קרלוס כבר לא מעוניין בהם מרוב דאגות. זו אומנות דחיית הקץ.
- ג'ובאני ורגה בסיציליה. הפך את הנטורליזם "HISTOIRE NATURELLE, סיפורה של משפחה" למשהו חברתי.
VERISMO, משהו אמיתי. הוא לא מאמין שרוע עובר מדור לדור בירושה (היה מונע ע"י אידיאלים שיוויוניים אידיאליסטיים). החברה היא הצדק שמעניש את האדם שהעז להתעלות מעל המעמד שלו. זה לא שהוא חושב שזה צודק, הוא מגנה את המנגנונים שהורסים את מי שבונה את עצמו. אבל הוא מפנה את תשומת הלב לכך שאדם מוכשר שנולד למעמד הלא נכון לא מצליח עד הסוף. זו טרגדיה.
הVERISMO היא החתירה לאמת, הסופר רוצה שנחוש את עצמנו בתוך הסצינה שלו. משמיע קולות של אצילים סיציליאנים טיפשים שמתאספים לראות תהלוכה דתית בסיציליה. מי שרצה להיות זולה ונכשל, וטוב שכך.
הוא רצה כתוב מחזור סיפורים בשם "המובסים", אך נכשל והתייאש אחרי 2 מתוך 5 פרקים.
- I MALAROGLIA– משפחת איכרים שרצתה להתעשר ופשטה רגל עד שכולם מתו והבת ירדה לזנות. חוסר הצדק של הסיציליאני הפשוט.
- I VINTI–MASTRO DON GESUALDO. השם מדגיש את התמצית. מכריזים עליו נכנס הביתה והוא מתעצבן, אני לא מאסטרו אלא דון! ברגע שהוא בסלון אסור להזכיר שהוא מאסטרו. מאסטרו באיטליה – איכר שהתעשר, ממוצא נמוך ופשוט. ג'זואלדו חושב שעושרו החדש יקנה לו תואר דון, אבל הוא עדיין אציל פשוט. המשרת מכריז עליו מאסטרו, בעלת הבית מתעצבנת ומתקנת; "דון, לא מאסטרו!". מאותו רגע הוא דון.
הוא רואה את התהלוכה ממרפסת הפשוטים, עם בני הדודים המרוששים. חוסר הצדק של התקופה שבו איש פשוט לא באמת יכול להצליח.
- הסוציולוגיה מתחילה ב-1880 וזה מאד בולט בכתיבה.
יש ניגוד בכותרת עצמה בין תפישתו העצמית של הגיבור לתואר החברתי המולד שלו מאסטר =/= דון.
- אצולה עשירה
- אצולה ענייה (אסור להם לעבוד…)
- איכרים עשירים.
הדרך של אציל עני להתעשר – להסכים בבושת פנים להינשא לאיכר עשיר.
אשתו של ג'זואלדו מנהלת רומן עם בן דודה ונכנסת ממנו להריון. גורלם של האיכרים העניים להיות "מקורננים". כישרונם היחיד של האצולה הענייה – בזבוז כסף. ג'זואלדו איש עשיר הבונה טחנות רוח, איש מוצלח מאד. הטעות שלו – נישא לביאנקה הבזבזנית חסרת התועלת. איזבלה בתם של השניים (שהיא בעצם מבן הדוד ניני) פוגשת אציל מרושש מטומטם שמבזבז את הונו של ג'זואלדו שמת מרושש וחולה ובודד כשאיש לא רוצה לעזור לו.
זה המסר הנוראי – מי שלא מסתפק במעמד שלו נענש. אין לו אפילו תקווה להינשא לאצולה עשירה אלא רק לבזבזנים דגנרטים. מה חסר? איכרים עניים. זה בספר אחר; מלרוגליה.
הספר המפורסם ביותר על סיציליה; "הברדלס" של GIUSEPPE TOMASIDI LAMPEDUSA. 1880 איחוד איטליה, מערכת החינוך האיטלקית מנסה להטמיע איטלקית אחודה בקרב הילדים עם מרקו שמחפש את אמו בארגנטינה בספר CUORE, הלב של EDMUNDO DE AMICIS.
מודרניזם והשירה הלירית, בין העולם הישן והחדש
הכל התחיל בצרפת והמודל אומץ בשירה הספרדית באמריקה הלטינית.
המקור הצרפתי של הגל החדש בשירה- בצרפת היו כמה אסכולות מושרות, אחת מהן נקראה PARNASSE ע"ש הר 9 המוזות (פרנסיוס) ביוון, ליד טבאיי. הן היו רוקדות ושרות וכשמשורר היה מגיע אליהן הן היו נותנות לו ענף של השראה. על שמו נקראו המשוררים PARNASSIENS שגרסו שהאומנות צריכה לשרת את האומנות לשמה. L’ART POUR L’ART. גישה שמתעלמת מכל עיסוק חברתי אידיאולוגי פוליטי ומתמקדת בשירה בפני עצמה. השירה כמו ציור. הביטוי בלטיני UT PICTURA POIESIS. שירה שאוהבת להתייחס לנושאים היסטוריים מכל מיני תקופות (למשל יוון, רומא, ימי הביניים). יש התעלמות מהמציאות המיידית של המאה ה-19 שלא מעניינת את המשוררים. יש בזה אסקפיזם ("בורחנות").