בשאלת הלמה מעבירה אותנו למימד אחר לגמרי, עבור לייבניץ המימד הזה שעונה לשאלת הלמה הוא המימד שבו עסוק המטאפיזיקאי והוא הייעוד האחרון של הפילוסוף.
הבחנה זו היא מקור להרבה מאוד כשלים שאנו נכשלים בהם כשאנו מנסים לבחון פילוסופים מסוימים. לרוב אנחנו עסוקים בשאלת הכיצד ושאלת הלמה פחות מעסיקה אותנו.
ההבחנה בין ההבחנה של מה שיש לבין ההבנה של מדוע ישנו,
באופן מפתיע, שפינוזה קרוב כאן למחשבה האימפרציסטית, גם שפינוזה וגם לוק לעולם אינם שואלים את שאלת הלמה, לעולם לא שואלים את שאלת המדוע, כל אחד מסיבותיו הוא.
במסה על שכל האדם אומר לוק- לא צריך להפליג הפלגות מטאפיזיות רחוקות שממילא אין לנו תשובות אליהן…
שפינוזה מסיבות אחרות- שפינוזה לא שואל את שאלת הלמה מכיוון שעבורו העניין הוא הבנת ההוויה כפי שהיא, שפינוזה לעולם אינו שואל מדוע שתיים ועוד שתיים שווה לארבע.
זו הרמה הבסיסית ביותר אצל שפינוזה שכל השאר צריך להיבנות עליה.
במילים אחרות, שפינוזה אף פעם לא שואל מדוע חוקי הטבע הם חוקי הטבע, מדוע ההוויה הזו דווקא ולא הוויה אחרת, להציב את שאלת הלמה זה בעצם לחתור למימד של עומק שמתיימר להתמודד לא רק עם שאלת הכיצד, עם שאלת המה יש? אלא עם שאלת מדוע ישנו מה שישנו.
אולי כדי להבטיח חיים טובים במובן השפינוזיסטי אנחנו לא נדרשים לשאלה זאת, אכן בשביל גאולת הנפש מספיק לדעת מה יש ולאשר את ההוויה כפי שהיא בפועל.
השאלה שלייבניץ יכל לשאול את שפינוזה היא האם מהמקום הזה של ההבחנה בין המדוע לבין הכיצד האם זו עדיין פילוסופיה? האם האישור הפשוט של ההוויה מספיק לנו כפילוסופים או שמא עלינו להתבונן יותר לעומק ולשאול מדוע ישנו מה שישנו?
המטאפיסיקה אליבא דלייבניץ אמורה להידרש לשאלת הרציונאליות של הרציונאליות, התבוניות של התבונה.
לייבניץ רוצה לשאול את השאלה הפילוסופית ב-ה' הידיעה.
הוא רוצה לשאול את שאלת המדוע לגבי הרציונאליות. התבוניות עצמה גם היא זקוקה לעיגון מטאפיסי ולמערכת לשיטה מושגית שתוכל לענות על- מדוע ישנו מה שישנו, מדוע ישנו יש ולא אין?
זה הוא השיא אליו אמורה המטאפיסיקה של לייבניץ להוביל אותנו. עבור לייבניץ הדברים לא נעצרים כאן, לייבניץ אינו מציב את ההסבר המדעי ואת ההסבר המטאפיזי כשווי ערך. אלא מדובר למעשה עם המימד המטאפיזי ברמה תשתיתית שגם ההסבר הפיזיקאלי בסופו של דבר מבוסס עליו.
אם אנחנו רוצים- ההסבר המטאפיזי בהיותו כולל ולא שימושי כולל גם את ההסבר הפיזיקאלי, ההסבר המטאפיזי עולה על ההסבר הפיזיקאלי ומשלים אותו. כלומר, ההסבר הפיזיקאלי כאשר הוא נותר לעצמו הוא לא שלם, הוא זקוק להשלמות. כאן הנקודה העקרונית החשובה- מתחת למרצפות הפיזיקה, העולם המטריאלי כפי שהוא מופיע לפנינו, מתחת להבנה האימפריציסטית של העולם מסתתר וסוער הים המטאפיסי. מתחת להסבר הפיזיקאלי תמיד ישנם עקרונות מטאפיזיים, הבחירה היא האם לנסות ולחשוף אותם או להתנהל כעיוורים ולהתהלך באפילה מבלי בעצם לדעת על מה המושגים של עצמנו מושתתים.
במילים אחרות – עבור לייבניץ לא ניתן לחמוק מהמטאפיזיקה.
מתחת לכל הסבר פיסיקאלי מסתתרים מושגים שמתנהלים על פי עקרונות מטאפיזים. לכן הפיזיקאים אומנם צודקים מבחינה מעשית אך מבחינה תיאורטית עיונית הם לוקים בחסר. לכן האימפריציסט הפיזיקאי תמיד יכול ללעוג למטאפיסיקה אבל בסופו של דבר גם הם נשענים ללא יודעין אל עקרונות מטאפיסיים.
אם אנחנו רוצים לברר אותם לעומקם אנחנו צריכים לעבור מימד ולפתח הסבר מקיף ומטאפיזי.
השלב הראשון של הלימוד בלייבניץ יעסוק בניסיון להבין את הטענה הזו- ננסה לחשוף כיצד לייבניץ והמטאפיזיקה שלו מספק לנו את תיאור העומק הזה שמונח מתחת לכל הסבר פיזיקאלי שימושי.