בין שאר הזוועות (הרבות) שמתרחשות במלחמות הבלקן, אחת התופעות שמאפיינות את המלחמות היא פגיעה מכוונת של הכוחות המקומיים המורדים, בעיקר הצבא הבולגרי, הסרבי וקצת היוונים – באוכלוסייה המוסלמית שיושבת בבלקן. מדובר באוכלוסייה מוסלמית שאינה הומוגנית, ומדובר באוכלוסייה גדולה מאוד. קרוב למיליון איש שהם טורקים במוצאם והיגרו לשם. בסלוניקי, למשל, כמעט מחצית מהתושבים הם מוסלמים ושם הוקמה תנועת הטורקים הצעירים. זאת, בנוסף למיעוטים אחרים מוסלמים כמו המיעוט האלבני.
האלימות הזו נגד המוסלמים באה לידי ביטוי בחיסול כמעט טוטלי של מאות כפרים ויישובים (בעיקר בבולגריה), אזורים שלמים, מה שיצר גל עצו של מאות אלפי פליטים שנמלט מאזורי הקרבות. בתחילה גל של הגירה מבולגריה ליוון, ואז גל מיוון אל טורקיה.
ב-1913, לאחר סיום מלחמות הבלקן בהסכם שלום שנחתם בין המדינות החדשות לטורקיה בהתערבות של מעצמות המערב, גל הפליטים הזה מביא איתו אינספור בעיות לטורקיה. המספרים לא אחידים, אבל מדברים על 400-700 אלף פליטים שמגיעים בתקופות שונות. חלקם מיידית וחלקם ממשיכים לטפטף עד מלחמת העולם השנייה.
הם יוצרים עובדות מורכבות עבור טורקיה: מה עושים איתם? איפה מיישבים אותם? מאות אלפי בני אדם שהם חסרי כל, השאירו את רכושם מאחוריהם. זו סוגיה הומניטרית מאוד לוחצת על השלטון הטורקי. גל הפליטים מביא איתו סיפורים ועדויות שהולכות ומתפרסמות בעיתונות הטורקית ומנציחות טרגדיה של אומה, טיהור אתני אלים מאוד שמתרחש בבלקן בתקופה ההיא. הדבר מועלה בתוך השיח, גם במישור הפוליטי בטורקיה וגם בקרב אינטלקטואלים ופוליטיקאים, אשר מוביל לעוינות כלפי הכוחות הנוצריים במרחב ולמחשבה על כל מה שהעולם הנוצרי הביא על המוסלמים. מדובר בתהליך חברתי-תרבותי, שיח שמשתלט על שכבות שונות בטורקיה.
אנחנו מדברים על שיח שמתחיל ברמה הראשונה, אינטלקטואלים, אנשי אקדמיה, סופרים – שמובילים טיפוח של עליונות תרבותית-אתנית טורקית שמובילות לקריאות לנקמה, ועד לרמה של שיח בשכבות עממיות יותר. מדובר באלפי כתבים שמדברים על הצדק שבנקמה. העוינות לכל מה שמזוהה עם העולם הנוצרי – לא רק הבולגרים, הסרבים והיוונים שעשו את מה שעשו – אלא גם מי שתמך – המערב: צרפת, בריטניה, רוסיה שהביאו על טורקיה את הטרגדיה הזו.
נוצר כאן תהליך שמשלב טרגדיה לאומית צבאית יחד עם טיפוח לאומיות אנטי נוצרית במהותה וטורקית בתחושת העליונות שלה. בתוך הקונסטלציה הזו, הארמנים הם הגורם שהכי בולט לעין מבחינת הכמיהה הזו לבוא חשבון עם מחוללי האסון לעם הטורקי. הטרגדיה הזו משמעותית גם מבחינה כלכלית, אזורים שהאימפריה נהנתה מהשגשוג בהם וכעת אבדו.
השיח מוביל לטיפוח התרבות התורכית, הלאומיות והאתניות התורכית, תוך קריאות אל פעולות נקם כנגד אלו שפגעו באומה התורכית. השיח עבר בין שכבות האליטות המחזיקות בספר ובאידאולוגיה אל השכבות הנמוכות המחפשות צידוק לתחושות הנקמה בנוצרים.
אי אפשר להבין את 1915 בלי להבין את מה שמתפתח בחברה הטורקית ב-1913.
1914 – פרוץ מלחמת העולם הראשונה. טורקיה לא מצטרפת מיד, אלא מספר חודשים לאחר מכן, לצד מעצמות הציר. סיפור ההצטרפות הטורקית למלחמה היא סימן שאלה גדול על פניו, לא ברור מה האינטרס הטורקי להצטרף למלחמה. גורמים ב-CUP דחפו להצטרף למלחמה לצד גרמניה ואוסטרוהונגריה משתי סיבות מרכזיות:
- הקשר ההדוק שלהם עם הקיסרות הגרמנית עוד לפני המלחמה. גרמניה היא המעצמה העיקרית שתומכת תמיכה דיפלומטית וכלכלית באימפריה העות'מאנית, מאמנת את הצבא העות'מאני, חברות גרמניות משקיעות בפיתוח מסילות ותשתיות בטורקיה.
- התקווה שההצטרפות למלחמה תאפשר לטורקיה להחזירר לעצמה שטחים. לא בבלקן – אלא בעיקר שטחים שהיא איבדה לרוסיה כבר בסוף המאה ה-19, עוד לפני מלחמות הבלקן. אלה שטחים שגם מהם ברחו או גורשו מוסלמים שחיו שם.
1915 –ההצטרפות למלחמה מביאה בשלב הראשון לשורה של מפלות שהטורקים סופגים בתחילת 1915 מהצבא הרוסי. בקרב אחד מפורסם שנערך באביב 1915, הצבא העות'מאני מתחיל לסגת מערבה, הצבא הרוסי פורש לתוך מזרח אנטוליה וכובש לא מעט שטחים באזורים המזרחיים.
זו המציאות שעלינו להתרכז בה, תקופה של אביב 1915 – פחות או יותר חודשים מרץ-אפריל 1915. מה קורה בשבועות הקריטיים האלה?
כניסת הרוסים לתוך השטחים העות'מאניים לעבר מרכז אנטוליה מאיצה תהליכים שמניעים את החוגים הרדיקליים הארמניים, שהוקמו במטרה לסייע לכוח הרוסי נגד העות'מאנים וכבר לפני כן ארגנו קבוצות של מתנדבים כדי לסייע לצבא הרוסי. חלקם אף עברו את הגבול לרוסיה. ההערכה היא מדובר בכ-7000 חיילים שעברו את הגבול והלכו לסייע לצבא הרוסי בתפקידים שונים.
כל מזרח אנטוליה נכנסת בתקופה ההיא למצב של חוסר ודאות, רגישות שלטונית ובטחונית שבתוכה הארמנים מדרבנים, לפי ה- CUP, את הקמתה של יישות ארמנית לאומית עצמאית בחסות כיבוש רוסי.