בתוך המשבר הזה של קבוצת ההררו נוצרה תופעת ספסרות- קניית אדמות מההררו בזול ומכירת האדמות למתיישבים ביוקר. עובדה זו יוצרת ניצול של ההררו- הספספרים גורפים רווחים נאים על חשבונם. עם המציאות הזו שנולדה לוטווין לא התמודד, ולכן פרץ מרד ההררו ב-1904.
מרד ההררו היה לא מאורגן, פרץ כתוצאה מתסכול האוכלוסיה. היו התקפות על חוות חקלאיות, תחנות רכבת, וסמלי השלטון. המספר של מתיישבים לבנים שנרצחו לא עלה על עשרות בודדות של מתיישבים, אך למרות זאת זה לא מנע את הופעת תיאורי זוועה של האלימות החייתית של הפרא השחור בעיתונות בגרמניה, וקריקטורות שמתארות את הזוועות שהתבצעו- אונס נשים לבנות, רצח ילדים. עקב סיקור המרד בעיתונות (בצורה חסרת פרופורציות) החל לחץ של האוכלוסיה על הקיסר לדכא את מרד ההררו.
קיסר גרמניה שלח יחידה של עשרת אלפים חיילים בשם "הצבא הקולוניאלי", שבראשו גנרל בשם לות'ר פון-טרוטה. גנרל זה היה כסטראוטיפ של קבוצה קולוניאלית גרמנית כוחנית. היה לו ניסיון בלוחמה קולוניאלית- נלחם במרד במזרח אפריקה, נלחם במרד בסין.
באוקטובר 1904 נערך קרב ידוע באזור וורטנדיג, אזור בצפון-מרכז נמיביה, בו נערך גירוש של שבט ההררו. רגע זה הוא רגע מכונן, בו למעשה החל הג'נוסייד בשבט ההררו. בחודש זה פון-טרוטה הוציא הוראה תחת הכותרת "פקודת הרצח". פקודה זו מיועדת גם להררו, וגם לכוחות הגרמניים, והיא אומרת שברגע שההררו מרדו הם איבדו את הזכות להיות נתיניה של גרמניה, ומכאן שמרגע זה דינם הוא דין מוות- יש להרוג כל אדם משבט ההררו. פקודה זו היא פקודה מפורשת של רצח כל הררו, שלא משתמעת על שני פנים. לכאורה פקודה זו מיועדת לגברים, לכל הררו שיש לו פוטנציאל מרד. בפקודה כתוב שיש לרכז נשים וילידים במחנות, אך קיימת גם הנחייה שקבועת בפקודה שבמקומות במדבר שההררו מנסים להגיע אליהם, יש להרעיל את הבארות ולשחוט\להרוג את בעלי החיים שעדיין נמצאים. פקודה זו היא פקודה ג'נוסידית, ורק הילדים והנשים שיכלו להינצל מהמוות, הרעלת הבארות והגירוש למדבר זכאי לחיות במחנות.
היו חוקרים שביקרו את הטענה שפקודה זו היא פקודה ג'נוסידית, וטענו שהפקודה היא טקטיקת לוחמה מקובלת בעולם הקולוניאלי. למרות זאת, ניתן לראות שההנחיות שניתנו לצבא הגרמני הקולוניאלי היו במפורש לנהל מלחמת שמד, ולכן פקודה זו היא כן פקודה ג'נוסידית. התנהלה מדיניות ג'נוסידית שהושרשה מלמעלה למטה. כשהגיעו הידיעות לגרמניה על המלחמה בנמיביה וההשמדה של שבט ההררו החל דיון ברייכסטאג על אופי המלחמה, ודיון בדעת הקהל. לקח לממשלה הגרמנית כמעט חצי שנה להוציא הוראה להפסיק את מדיניות ההשמדה, ולרכז את מי שניצל במחנות (=כמה אלפים בודדים של הררו).
הוויכוח שהתעורר בשנות ה-80, היה בעקבות מאמר פרובוקטיבי של חוקרת שאמרה שכל השימוש של חוקרי הג'נוסייד בזמן המודרני במונחים שתקפים להבנות של סוף המאה ה-20 הם לא בהכרח רלוונטיים למה שהבינו ועשו מי שביצעו את המעשים בתחילת המאה ה-20. החוקרת בעצם טענה שלא בהכרח אנחנו יכולים לקבוע על סמך נורמות משפטיות וקריטריונים מתדולוגים ואמות מידה מוסריות שמקובלות לסוף המאה ה-20 לגבי אלימות רצחנית המונית מה היו האירועים 100 שנה קודם לכן, כשהנורמות המוסריות והמשפטיות לא היו קיימות עדיין. בהתאם לדעה זו, טענה החוקרת שהפקודה הזו של הג'נוסייד היתה פקודה מקובלת בעולם הקולוניאלי בסוג כזה של אירועים.
אם אנחנו מקבלים את עיקרון זה של החוקרת לפיו אנחנו לא יכולים להגדיר ג'נוסייד אלא רק אחרי קבלת האמנה המשפטית המקובלת של 1948, אז לפי זה אי אפשר גם את השואה הארמנית ושואת היהודים כג'נוסייד. כנגד, טענו חוקרים רבים שכן התבצע ג'נוסייד כי לא היה צריך לדכא את מרד ההררו, ההתנגדות שלהם התפוררה וזה הפך למרדף אחרי אנשים ללא יכולת התנגדות.
אם נבחר לנקוט בגישה זו זה יגביל אותנו מעיסוק באירועים שקדמו ל-1948. חשוב להבחין בין אירועים של דיכוי מרידה, כמו מרד המג'י מג'י בו לא התרחש ג'נוסייד אלא דיכוי מרד, לבין אירועים בהם היתה החלטה שיש לא רק לדכא את המרד, אלא גם להוציא את האוכלוסיה המורדת מהאוכלוסייה הקיימת, לחסל אותם באופן מוחלט. רוב החוקרים רואים בכך את קו הגבול של הגדרה של אירוע ג'נוסידי.
אם מסתכלים על התמונה של הג'נוסייד בנמיביה ניתן לראות גורמים ג'נוסידים נוספים- שורת מחנות הריכוז לנשים וילדים שקמים החל מ-1905-1906, בהם היתה תמותה גבוהה מאוד, והעסקה בעבודות פרך. ב-1908 נסגרו המחנות, וקבוצה של חוקרים גרמנים הגיעו לנמיביה והחלו לאסוף חלקי שלדים של קורבנות הג'נוסייד, ושלחו אותם לגרמניה לצורך מחקר.
מה ששונה בין מה שגרמניה ביצעה במזרח אפריקה ומה שהיא ביצעה במערב אפריקה הוא שבמערב ביצעה גרמניה ג'נוסייד יזום.