תופעות שקשורות לדרך חיים המודרנית וגם לאמנות עצמה. המוסיקה הטונאלית שיקפה תרבות של קהילה, מטרה משותפת, סדר ברור. הוא (רוברט מורגן במאמרו) מנסה לעשות הקבלה בין מה שקורה במוסיקה למה שקורה בחברה. בעולם יש הרבה אירועים נפרדים והרבה התנגשויות. אין מיינסטרים במוסיקה האמנותית באותה תקופה. המילה פוסטמודרניזם קשורה לתקופה החל משנות ה-70. הפוסטמודרניזם אינו סגנון, וגם לא זרם. זה משהו כללי יותר, דרך מחשבה. ישנה ספרות רבה שמנסה לעשות סדר ולהסביר לנו מה זה פוסטמודרניזם מול מודרניזם. מקשרים את המודרניזם עם תחילת המאה ה-20, תקופת האוונגרד הראשון. בטבלה שקיבלנו היה נסיון לעשות השוואה בין התקופות. הוא לוקח נקודות שעוזרות לערוך מיפוי. שנברג למרות כל החידושים שלו תמיד רוצה להיות קשור למוסיקת העבר המסורתית. דרידה כתב על הפוסטמודרניזם ועל עניין הנראטיב בהיסטוריה. *ראינו בתור דוגמא שתי כרזות של נגניות כינור עירומות. יש התנגשות בין התקופות ובין הערכים החברתיים. תמיד הכרנו גבולות בין מוסיקה "רצינית" למוסיקה "בידורית", (אמנותית מול פופולארית), וכעת הם מטשטשים.
וילה לובוס – מלחין ברזילאי, זכה לפופולאריות רבה והיה קשור לכל החידושים של התקופה. היה מגיע לפריז חי שם קרוב לעשר שנים. הוא היה חבר קרוב של ראוול, פרוקופיב ועוד… יש לו רקע מפולקלור ברזילאי וגם טכניקה מודרנית. הוא נותן ליצירתו את הכותרת Bachianas Brasileiras מבחינת תקופות ומבחינה גאוגרפית יש שילובים. בין סוגי מוסיקה שונים מאוד ותקופות שונות. (1938). התזמורת מנגנת, הכלי הבולט בפתיחה – הרגשה של גיטרה, אין שם באמת, אבל יש תחושה. יש הזזה של המטרום והרבה שינויי משקלים- ניסיון להעביר את המוסיקה הברזילאית הקצבית. בקטע האמצעי, יש השלכות לכיוון אחר- אופרה. עוברים לעולם אחר, יש אזכור ללמנטו עם קו כרומאטי בבס, לכל אחד יש אסוציאציות משלו. יחס דומה ליחס פוסט מודרני, אין בעיה לשלב תקופות רחוקות ואיזורים גאוגרפיים רחוקים. (יצירה יפה ממש!)
ליגטי אמר שהוא השתמש ב"פולקלור בדיוני" בין טרנסילבניה לאיים הקריביים… האם ליגטי הוא פוסט מודרניסט? לא ממש, אבל כשהוא ניגש לכתוב טריו לכינור, קרן-יער ופסנתר. ליגטי עצמו מלא בפנים רבות.
לאונרד מאייר מהראשונים שדיבר על פוסטמודרניזם במוסיקה "Profile of Pluralism" (1967). הוא תפס דבר שכבר היה קיים, אבל הביא אותו לרמה אינטלקטואלית גבוהה יותר. הוא מדבר על מישהו עם אבולוציה. למשל ליגטי שהגיע לדברים שלא ציפו ממנו. למשל הטריו עם ההקדשה לבראמס הייתה מפתיעה מאוד בהיותו הונגרי-מודרניסט. זאת התקופה בה דור התלמידים שלו הגיעו לתקופה של נאו-רומנטיקה והוא היה כביכול נגד כל הסגנונות הנאו למיניהן. יש כאן שאלה שנשאלת? מה זה נאו? חדש מאוד מצד שני חזרה אחורה. יש כאן שיח של תקופות וחילוקי הדעות היו מאוד רציניים בנוגע לזה. ליגטי מחבר יצירה שקשורה לתקופות שלא נגע בהן קודם- למשל, הוא מתחיל את הטריו ממוטיב של מרווח קרנות שזורק אותנו לעולם של יער, ציד, צבא. ירידה כרומאטית בקול העליון מזכירה למנט, מרווח של טריטון שמטשטש את תחושת ההתמצאות שלנו. הוא משנה גם את הסקטסטות מקטנות לגדולות. איזה כלי מנגן את הנושא שאמורה הקרן לנגן? הכינור, והקרן מנגנת תפקיד מפתיע. חשוב לליגטי להיות שונה, לעשות משהו שלא נעשה עד עכשיו. הוא דוגמא טובה לבנאדם שמאוד קשור מההיסטוריה המוסיקלית. הוא מחבר יצירה קאמרית בארבעה פרקים בדומה לשיטה המסורתית. מיקרו-פוליפוניה, השפעה מהרנסאנס… על בסיס של ידע עמוק במוסיקה. בשנות ה-80 הוא קשור מאוד לאתנו מוסיקולוג בשם שמחה ? שעשה מחקר על הפיגמאים באפריקה, ליגטי קיבל מזה השראה. הוא היה מעוניין בתרבויות חוץ-אירופאיות. אוונגרד הוא מושג צבאי למעשה, "כוח חלוץ". פרק סקרצו של "פולקלור בדיוני"- נשמע קשור לבארטוק, כולל מקצבים בלקניים. יש סינטזה בין המרכיבים.
אנשי סוציולוגיה חושבים שאנחנו בעצמנו שילוב של כמה תופעות- אנחנו נבנים מאלמנטים שונים ומשפיעים אחד על השני. בחזרה ללאונרד מאייר- לגבי מלחינים שעוברים כמה סגנונות. יש לו רעיון שהוכיח עצמו בהמשך. הוא מתאר עולם מאוד רב-גוני , בו בזמן יכולים להופיע אנשי אמנות או מוסיקה שעובדים בשיטות שונות, שייכים לזרמים שונים, ויכולים להתקיים במקביל. העולם הופך להיות "אלף מראות". מלחין אחד יכול לעבור אבולוציה, ליגטי, פנדרצקי ועוד… פנדרצקי מחבר ב-1962 סטבת מאטר– מיד אחרי יצירות סונאריסטיות טהורות הוא כבר אחרי שנה-שנתיים מגיע למוסיקה ייחודית. טקסט דתי עם מסורת ארוכה של הלחנה. צליל אחד זז במקהלה. נשמע מונודי- חד קולי, גרגוריאני. יש קלסתרים, יש צלילים שמשתנים ומושפעים מהסונריסטיקה, יש טכניקה חיקויית- פוליפוניה, טיול בתקופות היסטוריות. בסוף היצירה מגיע לרה מז'ור. אפשר להגיד שהוא הגיע מהצליל לה בהתחלה – שהוא החמישית של רה. קלסתר מול משולש טונאלי. תקופה של הומופוניה. כל זה בתוך יצירה אחת.
עוד גבול, שפחות דיברנו עליו, הוא גבול בין מוסיקה פופולארית למוסיקה אמנותית. הרבה דברים נהיים בחירה של היוצר- מודעת או לא מודעת, הוא יכול להשתמש בכל מיני אמצעים. גורסקי– מלחין פולני שנולד באותה שנה של פנדרצסקי. הסימפוניה השלישית קיבלה תגובה לא צפויה. לסימפוניה קוראים sorrowful songs. שילוב שהיה קיים בין שירים עממיים למוסיקה סימפונית. ההצלחה הייתה אדירה, מכרו כחצי מיליון דיסקים. הצלחה אדירה. כנראה הוא לקח חומר שנותן לו פופולאריות- חומר נגיש. חשוב להבין שיש לו עמדה אסטתית- הוא מקבל השראה ממוצרט ושוברט ולא ממוסיקה מודרנית. הוא כמובן מכיר עבודות של קולגות שלו שכתבו מוסיקה מודרנית. הרבה בני משפחה (פולנים, לא יהודים דווקא) מתו במחנות הריכוז. הוא מדבר על מלחינים גרמנים, ועל הקשר לשואה. הסימפוניה היא סימפוניה של קינות. בכל פרק מדובר על ערכים כלל-אנושיים, יחס בין בן לאמא. הוא מצטט משהו מוכר באחד הפרקים (פרק שלישי): מזורקה של שופן. כנראה שלפולנים זה אומר הרבה. היצירה נכתבה ב-1976 וכנראה מאוד השפיעה אמוציונאלית על אנשים. מזכיר קצת מינימליזם מבחינת החזרתיות המדיטטיבית… יש משהו מאוד מרגיע, קצב שתואם לרגעים של התבוננות פנימית, תופס צרכים אנושיים חשובים שלפעמים המוסיקה המודרנית לא עונה עליהם. התקופה הפוסטמודרנית אומרת שהמאזינים הם דבר מאוד מאוד חשוב בתקופתנו.