עפ"י אותו היגיון הנסיכה היא פרינססיטה והחרוז הוא MALAQUITA (אבן חן ירוקה בגוון עמוק). דאריו כנראה מצא את המילה במילון וחשב שזה חרוז מעניין. זלזול מוחלט במציאות כדי לבנות עולם בתוך השיר. טען שהשירה צריכה להיות ACRATICA, פתורה מכל שלטון. ניתן להמציא הכל.
תחושה לאומית חדשה – המצאת זהות לאומית מפוברקת על חשבון התושבים הילידים.
משורר אמריקאי שגם הוא ראה עצמו חופשי להכניס כל מה שהוא רצה לשיריו – WALT WHITMAN (1814-1892).
LEO SPITZERיהודי אוסטרי גולה בתקופת הנאצים, אולי בגלל הגלויות השונות שלו פירסם ספר בפורמט מאמר בארגנטינה. מנסה להדגים את העיקרון שהמשורר המודרניסטי מכניס עולם ומלואו בשיריו ויסודות הטרוקליטים שלא שייכים זה לזה באותו השיר – וויטמן, דאריו…
למשל גארסיה לורקה יכול להיחשב ממאמצי הגל החדש הזה שהגיע בסוף המאה ה-19 באמל"ט.
מייסד הפרנס בצרפת היה בעצם קובאני! JOSE MARIA DE HEREDIA. מעניין לראות את המעגל השלם שנוצר כאן.
- פסואה:
המודרניסט הגדול ביותר של אירופה, אולי נביא הפוסט מודרניזם. משורר פורטוגלי שהוא כמעט משורר לאומי שכמעט החליף את קמואש, לפחות מחוץ לפורטוגל. אצל פסואה גם המציאות שולית אבל גם המשורר שולי. פסואה מבטל את עצמו ע"י המצאת זהויות חדשות שכל אחת מהן עונה לסגנון כתיבה שונה. אלברטו קאירו, אדם שמוצג כאמיתי. פסואה מתחבא מאחורי המסיכה הזו ומייחס לקאירו את הכתיבה של שירים בנושאים מטא-פיזיים המתרחשים בד"כ בחיק הטבע. שירה בוקולית המתארת נופים המשרים רעיונות פילוסופיים.
היו לו גם הטרנונימים אחרים (אולי מאה); ריקרדו רייז – שירים לאומניים על גדולתה של פורטוגל. אין כמעט קשר בין האני המודפס בשיר לאני האמיתי של מי שכתב אותו.
וגם אלבארו דה קמפוס –כותב שירים דקדנטיים באווירת ורלן ובודלייר.
פרננדו פסואה ELE MESMO (בכבודו ובעצמו) –כותב שיר תחת המסווה של ריקרדו רייז שהוא מוקדש לעצמו. כדי לתת אמינות לשקריו.
ברנרדו סאורש –לא כתב שירה אלא טקסט (אולי החשוב ביותר של פסואה) –ספר אי הנחת. DESASSOSSEGO. יומן בדוי של מישהו שעובר משבר פנימי אמיתי, חרדות… המעניין הוא שפסואה לא ממש פירסם את היומן הזה וקשה לדעת אם זה יומנו הפרטי או לא. ביטול עצמי מוחלט. פסואה = פרסונה. בצרפתית PERSSONE יכול גם לומר "אף אחד". המאהבת שלו קראה לו יום אחד בצרפתית "מיסייה פרסון" ("מר אף אחד"). בפורטוגל לוקחים את שם האם אז זה שם אימו.
הוא דוגמה לכך שלא צריך להיות בפסגת החברה כדי להיות גאון. PESSOA = פרסונה =לטינית עתיקה 'מסיכה'. ופסואה כנראה ידע את זה.
בשיר שלפנינו יש ביטול עצמי, אני רוצה להיות חלק מהטבע. לא לחשוב.
היידגר: האדם מיותר לגמרי בעולם. כשמישהו כותב את זה תחת מסיכה כאלברטו קאירו המתבונן בטבע ורוצה לשקוע בטבע ולבטל את עצמו זו הצעה היפותטית לחלוטין ולא קביעת עובדה רצינית כמו עבודתו של היידגר.
סאראמגו כתב את "שנת מותו של ריקרדו רייז". אף שמדובר במסיכה סופר אחר לוקח את המסיכה ומספר סיפור על הטרונים שלא מת עם מות אדונו אלא שנה לאחר מכן כשהוא חוזר מברזיל. זו מציאות מקבילה ואלטרנטיבית למציאות האמיתית.
זה כבר לא פסבדו, שם נרדף לאותו אדם! זה היתול, כמעט מתיחה. כל הפורטוגלים של 1888-1935 חשבו שזה אדם נפרד, פורטוגלי באחוזה נידחת רחוק מליסבון ומתאר את מה שהוא רואה מהחלון. ולא חשבו שזה הפקיד המשועמם האלכוהוליסט שבילה את רוב חייו בכתיבת מכתבים מסחריים עבור חברת ייצוא.
באיזו דרך מחבר שירת רולאן יצר הנגדות פשטניות ביצירתו:
- רולאן / אוליבר – הנגדה פשטנית וקריקטוריסטית. רולאן ("אמיץ" עפ"י היצירה) יקריב הכל בשביל הכבוד והמלך, גם את כל חייו וחיי חבריו. אוליבר ("חכם" עפ"י היצירה) מנסה להציל את כולם בפרגמטיות. רולאן מכריע את המערכה בהתעקשותו וסירובו לתקוע בשופר כדי להביא את הכוח העיקרי של הצבא. אוליבר משמיע דעה חכמה, אבל שלא התקבלה. רולאן סירב 3 פעמים.
- קארל הגדול (שארלמאן) / מרסיל –קארל מצטיין בתכונות חיוביות מאד, הוא צדיק שהגיע לגיל מופלג. מרסיל התגלמות הרשע – מבטיח הבטחות כוזבות לקארל הגדול ("מוכן להתנצר עם כל עמי", זה שקר, הבטחת שווא כדי להרוויח זמן). בגידת גנלון נגררת מהשקר הראשון הזה.
- מחנה נוצרי מול מחנה פגאני –12 שועים במחנה הפרנקי שרולאן הוא החשוב בהם ו-12 במחנה המוסלמי – אפולין, מהום, טרוגאן. שני שילושים, האחד נוצרי וקדוש והשני פגאני ושטני. דרך מעוותת לתאר את האיסלאם ולהכניס לתוכם אוייבים שונים ומשונים של קארל הגדול, למשל סקסונים. בכל אופן יש נוקשות בהנגדה בין שני המחנות, הנגדה סימטרית. תמונת מראה מגבירה את הניגוד. רעים נגד טובים.
- גנלון נגד רולאן –מתבטאת בסכסוך ביניהם, כל אחד רוצה להזיק לשני. לרולאן יש כוונות אובדניות, מתנדב לנסוע למרסיל אבל קארל לא רוצה לוותר עליו. מנדב את גנלון ובכך הופך אותו לבוגד. מתוך סכסוך משפחתי שגרם להתנגדות בין רולאן לגנלון גנלון מקריב את כל צבאו של קרל כדי לנקום! בקונטקסט של המאה ה-12 המלחמה הפנימית של גנלון ברולאן נכון להתאחד ולהילחם באוייב המשותף (המוסלמים בספרד) ולא להילחם אלה באלה. הכנסייה מנסה להזכיר לאצילים המתקוטטים שבירושלים וגם מעבר לפירנאים יש אויב! יש איפה לשחרר אגרסיות. יש כאן מסר – הסכסוך מוליד אסון.
- במחנה קרל יש דמות רעה שמראה כמה העולם הנוצרי יפה – גנלון. במחנה הפגאני יש דמות/שתיים טובות שמראות כמה השאר רעים–בלנקנדרין שמלווה את גנלון, הרעיון לבגוד אולי נוצר בקשר בין גנלון ובלנקנדרין, אולי נותן השראה להגיע לפשרה. גם אשתו של מרסיל שיש לה שם סקסוני – ברימונדה ובסוף מתנצרת
- זה מנקודת מבט מודרנית ולא ממטרות הכותב: חרב / אלדה –חיבה כמעט אירוטית לחרב מול אדישות מהאהובה. אישה הופכת לחשובה במהפכה החצרונית, נשים אצילות רוכשות מעמד חשוב בעולם הדימיון. שורת הטרובאדורים. הבעלים יצאו להילחם, הנשים נותרו בטירות וריכזו כוח.