צאצאי שארלמאן חונכו בגרמנית קלאסית עד שנת 1000 בערך, אז למד הקיסר האחרון בגרמנית, זאת בעוד שהעם (לפחות בצרפת) דובר צרפתית קדומה.
נתחיל בארץ שהקדימה את כל שאר הארצות בכתיבה ספרותית רומאנית – צרפת. בימי הביניים אין צרפת אחת; הצפון והדרום לא מחוברים. צרפת מסתיימת בחצי העליון ומרסיי למשל היא לא צרפתית אלא פרובנסאלית. עד המאה ה-13 ומאוחר יותר הדרום היה חלק עצמאי והשתייך למעצמות לא צרפתיות שונות. הצרפתים התקדמו דרומה על חשבון עם שדיבר שפה שונה – פרובנסאלית. יש עוד אנשים שיודעים ודוברים אותה. השתייכות אזור זה לצרפת בימינו היא מקרית ואולי טעות היסטורית.
881 – טקסט ראשון בצרפתית קדומה (סנטה אאולליה). בצרפת הצפונית יש פנאטיות דתית. בדרום הרבה יותר נהנתנים. PROVENCE פתוח יותר לתרבויות המפותחות באגן הים התיכון (ולא לתרבויות הפרימיטיביות של צפון אירופה). כל מי שבאגן הים התיכון היה קרוב יותר לתרבות המפותחת ביותר של התקופה; הערבים באנדלוסיה. (*המלצה – מסע אל תום האלף/א.ב יהושע 1997 על 997).
- צרפת התמחתה בסוגה משלה; "שירת הגיבורים"/האפוס. עלילות, הרפתקאות, גיבורים כמעט על-אנושיים. האפוס מספר סיפור ואת כל סיפורי הרקע הנחוצים לאפוס. לעיתים מגיע לאלפי שורות. מעדיף מלחמה על אהבה.
- PROVENCE מעודנת יותר והתמחתה בסוגה משלה; הליריקה. היא משקפת את מצב הרוח הרגעי ולא מספרת כמעט אף סיפור. קורפוס שירים שכל אחד מהם מביע רגש מסוים שקשור בנסיבות הכתיבה. כמעט תמיד מדבר על אהבה.
המאה ה-12:
שירת הגיבורים הצרפתית של צרפת של ימי הביניים; "שירת מעשים" בצרפתית קדומה, CHANSON DE GESTE. כל מה שקשור לאקשן/דרמה. האנטיתזה של ספרות זו היא הפתוס; כל מי שמקבל את האסונות בצורה פאסיבית. לפעמים בכל זאת יש מקור לביטוי העצב העמוק של הגיבור. החצים נורו, החרב נשברה, מחכים למוות באומץ לב.
- שירת רולאן. נכתבה על אודות מלחמה שניהל קארל הגדול (752-814) נגד הבאסקים (ממלכה מוסלמית בצפון ספרד). ע"מ 91, בית 80: דמותו של אוליבר עולה על הר ורואה שכוח המאסף של ידידו ROLAND כנראה יותקף ע"י כוח מוסלמי הרבה יותר גדול ממנו.בעולם האפוס הכוחות הצבאיים שיוויוניים לשם הנגדה. קארל הגדול – התגלמות הטוב, המולסמים – התגלמות הרוע. כמות הרוע = כמות הטוב בהרבה אמונות, זה מתבטא בגודל הצבאות.
הכוח המאסף מבודד במעבר הרים והוא יותקף. אוליבר מבחין בזה כי הוא חכם. רולאן משתיק את אוליבר – אל תדבר סרה בגנלון, הוא אבי החורג. נראה שרולאן שש למות בקרב הקרוב, סוג של מזוכיזם. הוא שמח לסבול עבור הקיסר. אוליבר אקטיבי, רוצה לקרוא לתגבורת, לתקוע בשופר, אבל רולאן מעדיף להקריב את כל הכוח שלו ולא להזעיק את צבא הקיסר (זו בושה). הבושה > הפחד למות. האקטיבי – אוליבר שרוצה להציל את עצמו ואת ידידו. הפאסיבי – רולאן המחכה למוות. אומנם רוצה לקחת איתו כמה שיותר עכו"ב (עובדי כוכבים ומזלות) אבל מוכן למות. למה הוא נרתע מלעשות משהו כדי למנוע אסון? כדי למות למען האל וללכת לגן העדן. הוא חייב למות מות קדושים, הוא לא נזיר ואם לא יעשה מעשה כזה לא יגיע לגן העדן.
רולאן גרם למותו של עצמו. אילולא היה משפיע על הקיסר לשלח את אביו החורג לשליחות מסוכנת בסרגוסה לא היה מוצא את מותו בקשירת קשר של גנלון עם המוסלמים. כמו כן לא היה שולח גנלון את רולאן לקרב הזה.
רולאן אוהב את החרב שלו יותר מכל דבר, מדבר איתה. שמה דורנדל. המערב אוהב לתת שמות לסוסים ולחרבות. אהובתו AUD מתה במקום כששומעת על מותו ואין לה מילה של טקסט. רולאן קרוע לגזרים ובכ"ז מצליח להוציא את דבר אהבתו לחרב שלו ווידוי נוצרי. אף מילה לאהובה.
בימי הביניים העולם החומרי ארור. מי שפורש עשוי להגיע לגן העדן. כל השאר – גיהינום. אלא אם יקדיש את חייו למלחמת קודש. המנטליות שהניעה את הצלבנים החל מ-1099 (כיבוש י-ם) היא זו שהביאה לכתיבת שירת רולאן ב-1100. ההקשר ההיסטורי ברור; משתמשים בקארל הגדול כצלבן למען רווח פוליטי
880 –מותה של אאולליה מדבר על מותה של קדושה מעונה שמעדיפה למות ולא להזדהם בפגאניות. ההבדל היחיד בינה לבין רולאן – רולאן יהרוג כמה אויבים לפני שיילך.
המחבר אנונימי. העתקה ראשונה 1170, אולי שירה שבע"פ ולכן קשה למצוא מחבר.
אולי ההשראה לגנלון היא מבוגד נגד קארל שנקרא WANILO ולרולאן HRUOLAND. אמנם השני לא קשור לשארלמאן אבל זו דמות חיובית והיא מספיקה כדי להנגיד גם ללא רקע היסטורי.
בתרוגם לנורווגית שחובר בKAROLUSMAGNASAGA נאמר שגנלון לא אוהב את רולאן כי הוא מרגיש שהקיסר חיתן אותו עם אימו של רולאן כדי להסתיר סוד נוראי; רולאן הוא בנו של קארל הגדול מאחותו (גילוי עריות). נתן את אחותו שהייתה מאהבתו לאישה לגנלון שנוצל כדי לשמש עלה תאנה לשערורייה משפחתית. למה זה לא משתמר בצרפתית? הנזירים המעתיקים ביו אחראי מוסר וצינזרו.