"ציפור האש"

"ציפור האש" (פטרושקה) ו"פולחן האביב- בוצעו פעם ראשונה בפריז, הכירו לצרפת את עולם המוסיקה הרוסית בזכות סרגיי דאגילב שהביא את האמנות הסובייטית לפריז. פטרושקה , בלט המבוסס על דמויות מסורתיות של קומדיה דל-ארטה, "פסיפס מוסיקלי"- ארבע תמונות- הראשונה והאחרונה מתרחשות בשוק או ביריד, סטרווינסקי מכניס את קולות השוק למוסיקה. זהו אידיאל אסתטי תיאטרלי ומוסיקלי. שימוש בהרבה מוטיבים, ציטוט קולות רקע, מנגינות פופולאריות, שינויי משקל, הדגשת אקצנטים ועוד.

המשך דיון על פליאס ומליסנד של דביוסי זוהי למעשה גרסא אחרת ל"טריסטן ואיזולדה". עולם של רמזים, תמיד נשארת תעלומה וחוסר ודאות. הבכורה הייתה ב-1902. עד סוף האופרה לא נדע מי היא הגיבורה- היא לא רוצה שיגעו בה, לא רוצה שיכירו אותה.

המשותף בין דביוסי וריכרד שטראוס הוא ששניהם השתמשו במחזה מודרני ולא בליברטו. שטראוס בחר במחזה של אוסקר וויילד, שהיה מאסטר של פרדוקס ואירוניה. הוא לקח מחזה שנכתב בצרפתית ותורגם על ידי שטראוס לגרמנית. רצון לדייק את האינטונציה והדקויות של השפה. פליאס הועבר בצרפתית, דביוסי אמר שהמוסיקה צריכה להיות צנועה ועדינה, לא תוקפנית כמו אצל ואגנר ולכן זוהי אופרה יותר קאמרית.

ריכארד שטראוס נולד ב-1864 במינכן. בסוף המאה ה-19 הייתה מינכן מאוד שמרנית מבחינה מוסיקלית. ריכרד שטראוס גדל באווירה מוסיקלית מגיל מאוד צעיר, אביו היה נגן בתזמורת. הוא התרשם מאוד ממלחינים חדשים כמו ליסט וואגנר, והייחוד שלו הוא השילוב בין השמרנות לחדשנות. הוא כותב פואמות סימפוניות והיה מנצח פעיל מאוד, בדומה למאהלר. שטראוס לא הבין את העניין הפילוסופי של מאהלר.

האופרה סאלומה (1905) – אופרה על מאבק בין יהדות, נצרות ושלטון רומי. במרכז, דמותה של שלומית, בתו החורגת של הורדוס. היא התאהבה בנביא נוצרי והיא רוצה אותו בתור מאהב. הוא לא רוצה אותה, יש לה כל מיני סטיות- נקרופיליה למשל. היא דמות צנועה אך במעמד אצולה. במרכז האופרה יש את ריקוד שבעת הצעיפים. שטראוס כתב שתי אופרות – "סאלומה" ו"אלקטרה" בשיטה אקספרסיוניסטית, הוא הגיע גם לנאו-קלאסיקה.

האקספרסיוניזם

"הצעקה" של מונק. מאפייני התקופה: רגשות, פחד, אינטנסיביות… קבוצות אקספרסיוניסטיות מתרכזות בגרמניה בתחילת המאה ה-20.

שונברג למשל, היה מאוד רב-גוני, בדרך כלל מזהים אותו רק עם השיטה הדודקפונית אך לפני הייתה לו תקופה אקספרסיוניסטית ותקופה א-טונאלית. הוא מדבר על הבעת רגש, מציאת התת-מודע, הסתכלות אל תוך הנפש (השפעות של פרויד). רצון לנתח רגשות של מתח, פחד, סבל, שנאה, סטיות וכו'… לשים אור על "פינות חשוכות". זהו חלק מאווירה כללית פוליטית, אווירה בה העולם הולך ונעלם- פחד אקזיסטצנייאלי. בבכורה של סאלומה הגיעו מלחינים גדולים שהתרשמו מזה.

חלק גדול מהאינטלקטואלים היהודים הגרמנים היו הומוסקסואלים. היו אסוציאציות בקשר ליהודים באותה תקופה. אוסקר וויילד כתב כנגד הומוסקסואליות ובגרמניה קיבל תמיכה עצומה לעומת בארץ מולדתו אנגליה שם זלזלו בו. היו מחנות בין התומכים בהומופוביה ובין המתנגדים. לשטראוס לא היה אכפת מזה, שטראוס היה בן-אדם רגיש לאווירה בחברה- עם איזה זרם כדאי ללכת? האוונגארד היה מלא יהודים, הוא בעצמו ידע לבחור איזה זרם כדאי לבחור. הייתה אמונה שכל היהודים חולים, אף אחד לא בדק עובדות היסטוריות, אלא אנשים חיו ב"קליקות" של אמונות. ואגנר היה מלחין האופרות המרכזי בתקופה.

האופרה היא שעתיים ברצף ללא הפסקות, השפה המוסיקלית של שטראוס קרובה מאוד לזו של ואגנר.האופרה בנויה על דמויות "סוטות"- גם הורדוס חושק בבתו החורגת. הוא מאפיין את הדמויות ואת האופי שלהן לפי המוסיקה. שלומית מגיע לשיא בסצנה לקראת הסוף כשהיא מבינה שיוחנן לא רוצה אותה, הורדוס מבטיח לה שתקבל מה שהיא רוצה אם תרקוד בשבילו. היא מתפשטת אחרי הריקוד ודורשת את ראשו של יוחנן. באופרה אין הפרדה בין אריה לרצ'יטטיב , יש דיאלוגים ומונולוגים. שטראוס כותב בשיטת הלייטמוטיב. השפה מאוד טונאלית, אבל טונאליות קצת יותר חריפה, אסוציאציה למזרח- משהו אקזוטי, מתבטא דרך הכרומאטיות. היהודים גם בתיאור דיי מכוער- משהו דיסוננסי, מעין צעקה, דיבור מכוער, כמו שראו את היהודים המסורתיים באירופה. הלייטמוטיב של יוחנן מתואר באופן מאוד אצילי וטונאלי. ההבדל בין טוב לרע מאוד ברור אצל שטראוס. הנגדות מוסיקליות מאוד חריפות. התגובה לסאלומה- פרובוקציה יוצרת עניין- הפרמיירה הייתה הצלחה מסחררת, אך כמעט בכל מקום יצרה שערורייה שתרמה לפריסטיז'ה של שטראוס.

אלבן ברגן (1885-1935)– "ווצק" ברג השאיר יצירות מעטות. אחת מנקודות הציון החשובות היא האופרה ווצק. ברג היה תלמידו של שונברג, אך זוהי לא דודקפוניה. זוהי תקופה א-טונאלית, אך ברג לא ויתר על אפיזודות טונאליות. הוא משחק בין שתי השיטות, כך יש לו יותר אמצעי הבעה. זוהי אופרה על מחזה תיאטרלי מסוג אחר- מאת בוכנר, שוב זוהי עבודה על בסיס מחזה ולא ליברטו. בוכנר הוא דמות מעניינת בפני עצמו, נפטר בגיל 24 והשאיר כמה יצירות ספרותיות. הוא היה מדען במקצועו. נשארו כמה מחזות וסיפורים שלו, שדווקא לא כל כך משכה מלחיני אופרות. יש לו נובלות: "יעקב לנץ", "ווצק"- סיפורים דיי עצובים הם בסיס להבעות מוסיקליות תואמות. וולפגנג רים כתב אופרה על בסיס "יעקב לנץ" ויש אופרה נוספת שלו. הוא כנראה היה גאון ספרותי. ווצק מתאר סיפור עצוב מאוד של חייל, יש לו חברה וילד בלתי חוקי. כולם מתייחסים אליו בסלידה. יש לו מפקד, "קפטן", רופא שעושה עליו ניסויים, אין לו כסף ולכן הוא מוכן לעשות הכל. החברה שלו פוגשת את מנצח התזמורת הצבאית ובוגדת בו, ווצק מבין את זה והורג אותה. בסוף האופרה נשאר הילד שנשאר לבד. מה שנשאר לו לעשות זה להפוך לווצק של הדור הבא. ברג דיבר על האופרה בפרטי פרטים, אדורנו גם פרסם ספר על ברג.