ידיעה: רציונאליסט – האדם מסוגל להכיר את העולם באמת בכוח שכלו בלבד. כל דבר ניתן להסבר סיבתי ולוגי. הביטוי העליון של הרציונאליות הפילסופית הוא לתפוס את אידאת הנפש באמצעות דרגת ההכרה השלישית – אני מבין את המעמד המטפיסי שלי, מבין שהנפש שלי היא אידאה והאידאה הזו היא אופן של אלוהים.
טעות: שוב ויכוח עם דקארט: אצל דקארט, מקור הטעות הוא בהחלה לא מוצדקת של הרצון על השכל – אנחנו תופסים תוכן בצורה שאיננה בהירה ומובחנת ובכל זאת מפעילים שיפוט נמהר של קבלה או דחיה. אצל שפינוזה האידאה היא מלכתחילה אמיתית – כל דבר שאני תופס מכיל בילת-אין את הרעיון שהוא אמיתי. אני יודע שאידאה היא לא אמיתית כשאני תופס אידאה אחרת השוללת את המקורית. אם לא מצאתי כזו, אני אטעה – משחק האמת והשקר מתנהל בין אידאות הומוגניות, ולא כוחות שונים. הטעות נובעת מחלקיות ההכרה, מהעדר ידע מספק על העולם. לדוגמה, כשאני מסתכל על השמש היא נראית לי כדור קטן וצהוב. כשאני לומד קוסמולוגיה אני מגלה שהיא לא באמת כזו, אבל היא עדיין נראית לי כמו כדור קטן וצהוב.
מכאן גם הרעיון שמושג החופש הוא תהליך הדרגתי של למידה, שהמודל שלו הוא הידיעה המתמטית.
התיאוריה על האמוציות:
קונאטוס – חתירה, מאמץ. במקורו מושג פיסיקלי המסביר את הכוח הפיסיקלי כדבר שיש לו קיום בפני עצמו. המושג עשוי להישמע טלאולוגי, כלומר מניח קיומה של תכלית לשאוף אליה – אולם שפינוזה דוחה את רעיון התכליתיות כיוון שהסברים תכליתיים הם לא רציונאליים. הסבר תכליתי חוטא באנתרופורפיזם – השלכה מהחוויה האנושית על המציאות. בני אדם מציבים לעצמם מטרות ופועלים למען תכליות, אבל לטבע אין תכלית. מושג הקונאטוס של שפינוזה אינו תכליתי, אלא רק בעל אלמנט דינאמי:
כל דבר "שואף" להתמיד בישותו. יחד עם זאת, אין זו שאיפה תכליתית, כי אם הגדרת מהות – מהותו של דבר היא הקיום שלו. המהות העמוקה ביותר של כל דבר היא היותו מוקד של פעילות, שטבעה הוא השימור העצמי וחיזוק עצמי, וההתנגדות לכל דבר הפועל באופן דומה ועלול להחריבו.
הטבע הזה הוא הקונאטוס, המהות שלנו בתור יצורים בעולם – הקונאטוס עומד בבסיס הנפש האנושית, בבסיס היכולת של האדם לרכוש את החופש. כאשר הקונאטוס מצליח ומתחזק יש ביטוי לכך כעונג ושמחה. כאשר הוא נחלש, והפעולה היא בעוצמה יותר קטנה, הביטוי התודעתי הוא צער, כאב, עצב. זהו גם בסיס לאתיקה של שפינוזה, שהיא אתיקה של אינטרס עצמי: הטוב והרע נקבעים לפי מה שמחזק את הקונאטוס (טוב), ולפי מה שמחליש את הקונאטוס (רע). הרי מהות "החיים הנכונים" היא למצוא את השימחה הנצחית…
אידאות מבטאות קנואטוס בהיותן אמיתיות – אידאה אמיתית היא יותר מושלמת, יותר מבטאת כוח החיות המגדיר אותה מטפיסית.
על בסיס זה שפינוזה נותן תיאוריה על השתבשות האמוציות: איך מתוך הקיום האמוציונאלי שלנו אנחנו מגיעים לסוג של חיי שיעבוד, ואיך ניתן להשתחרר, להגיע למצב של שמחה רגשית שהוא מצב של שחרור הנפש.
המהלך הכולל באתיקה – המהלך התחיל מהכללי: תיאוריה של אלוהים-תיאוריה של הנפש- תיאוריה של החיים האמוציונאליים-תיאוריה של הפתולוגיה-תיאוריה של השחרור.
החופש
האדם הוא חלק מהטבע ולכן אותם חוקים של הטבע חלים עליו: "אני רוצה לעסוק באדם כמו שעוסקים בקווים ובנקודות". "אני מתנגד לראות באדם ממלכה בתוך ממלכה". זה דווקא לא מקטין אותו – כשמדברים על האדם כנזר הבריאה עושים את זה כדי לטפול עליו אשמה.
שני עקרונות מרכזיים של "הפיסיקה הנפשית" הם:
- האסוציאציה – קישור בין דברים שלא באמת קשורים בגלל דימיון.
- רציונאליזציה – חיפוש צידוק לדברים שאנחנו לא באמת מבינים.
על בסיס שני אלה והטעויות שהסברנו קודם רוב בני האדם חיים חיים של שיעבוד. אולם ניתן להשתחרר:
(היבט פסיכולוגי – קצת כמו בסטואה: מי שמבין את אופיו הדטרמיניסטי של העולם לא מתוסכל מהדברים שאינו יכול לשנותם).
כיוון שאידאות הן יותר מושלמות ככל שהן יותר מבטאות את הקונאטוס, החיים הנכונים מתבססים על מידת הידיעה שלנו את עצמנו והעולם. הנפש שלנו כאידאה וכאופן של אלוהים, שהקונאטוס שלה הוא חתירה לידיעה אמיתית, ממצה את יכולת הקיום שלה בידיעה הגבוהה ביותר והחשובה ביותר – הבנה של המהות שלה. בהבנה זו בה לידי ביטוי החופש האולטימטיבי שלי כיודע, הקונאטוס שלי מגיע לשלמות הגבוהה ביותר אליה הוא עשוי להגיע, ובידיעה זו יש שימחה שכרוך בה משהו ששפינוזה קורא לה "אהבת אלוהים השכלית" – בעצם אלוהים אוהב את עצמו דרכי. זה נדיר מאוד וקשה מאוד, אומר שפינוזה, אבל במקום הזה מגיע המאמץ הפילוסופי לכלל מיצויו.