אתיקה- אין משמע תורת הטוב אלא אתוס- אופן היות בעולם במובן הכי רחב שיש, לא ביחס לטוב ולרוע אלא ביחס להוויה. לא אתיקה של מעשים (כי יש בעיה לדבר על מעשים מתוך חופש, כי אין חופש ורצון) האתיקה עוסקת בגאולת הנפש. האתיקה של שפינוזה עניינה באותו אושר- אושר אמיתי, איך אני יכולה לחיות בעולם מבלי להיות אבודה לגמרי בתוך העולם, להיות מאושר, בזיקה עם הטוב המוחלט, לא טוב באופן יחסי אלא מוחלט, הטוב הזה הוא מעבר לטוב ולרוע, מאפיין כשאדם חי בשקיפות מוחלטת עם הטבע. לא לחיות בעולם מבלי להיות שקופים לעצמנו, לא להיות מופעלים אלא פועלים. לפעול זה אומר משהו אינטואיטיבי. כשהנפש פעילה היא שמחה, חייבת להיות שקופה לגמרי לעצמה. לחיות באשליות זה להיות מופעל. פחד ותקווה הם הרגשות שהופכות את האדם לאומלל. להיפטר מזה זה להיות פועל וחופשי. ולא לפחד מהמוות. אתיקה במובן של אופן היות בעולם ולא אתיקה של מעשים, היכולת לעמוד בעולם כיצורים חסרי פחד ואנשים מאושרים. זו השאלה הגדולה שעולה.
חלק א נכתב כולו ממבט נוקשה ולוגי, מושגי, מסודר, המתודה דדוקטיבית. הסדר נשמר בתחילת חלק ב אבל בשלב כלשהו נוטה למבט האתי כמו שהגדרנו. זה מקור כל הקשיים של הטקסט השפינוזיסטי. מצד אחד תמונת עולם סגורה והכרחית מצד שני אידיאה של אושר וגאולת נפש, התשוקה להיות פעיל. החלק הראשון של האתיקה נכתב במבט כללי, אומר לנו מהו אופן אבל לא אומר כיצד נובע מהעצם וכולי, הפרקים הראשונים אומרים לנו מה הכרחי שנדע כדי שהפרויקט האתי יהיה אפשרי בכלל. כדי שהאדם יוכל להיגאל, אם המציאות היא לא כזו אז אין סיכוי לגאולה, אין סיכוי לאדם לא להיות סביל.
ההשוואה לדקרט- אם דקרט התחיל מהאדם ושלב שני מצא את אלוהים ורוב קשיו נוצרים בגלל שהוא יצר את האל. אפשר לומר את ההפך על שפינוזה. הכל מתחיל באלוהים, הכל בטוח בהתחלה והכל מחושב והקושי הוא לעבור מהאל לאדם.
תורת האדם
נתחיל מדקרט- אצל דקרט שאלת היחס בין המחשבה להתפשטות נותרת ללא מענה אמיתי. השאלה הפסיכו פיזי- כיצד אנו יכולים להסביר את השפעה של המחשבה על…
תארי הגוף הטרוגניים לגמרי לתארי הנפש- רצון הטלת הספק וכולי. איך אני יכולה להסביר שאני פוצע את עצמי מעשה שמתבצע לעצם המתפשט איך התופעה הזאת יכולה לייצר כאב? איך אפשר לקשר בין התחום הפיזי למימד הפנימי, הכאב כאופן המחשבה. מבחינה מושגית זה בלתי אפשרי . תארי העצם המתפשט חיצוניים לגמרי. לעולם לא נוכל להבין במערכת הקרטזיאנית שינוי בגוף יכול ליצור מצב תודעתי ולהפך.
אנו חווים את זה אבל לא מצליחים להסביר.
אחד ההישגים של שפינוזה שממציא תשובה לבעיית גוף-נפש.
מהו האדם? אם האדם הוא לא היצור שדקרט תיאר שהגוף ונפש מחוברים בו (ע"י בלוטת האצטרובל). מכיוון שא"א לאחד בין ההתפשטות למחשבה נצטרך לחשוב את "היות שניים של האדם".
האדם עפ"י שפינוזה קודם כל גוף, גוף אצל שפינוזה הוא אופן של אלוהים. גוף מסוים- אופן לפי תואר ההתפשטות , כל אחד הוא ההפעלה של אלוהים תחת תואר ההתפשטות בכפוף אליו. ככזה הגוף אין לו קיום עצמאי. לא ניתן לגזור מקיומו את מהותו. הסיבה שלו היא באלוהים- כי היא הסיבה האימננטית של אלוהים. הגוף אינו עצם אלא אופן אלא בזולתו ולא בעצמו.
עצם מלשון עצמאי ולא מאובייקט/ עצם.
האדם הוא גם נפש, הנפש היא אידיאה של הגוף וגם אופן של אלוהים תחת תואר המחשבה. האדם הוא שניים- האדם הוא גם גוף וגם נפש. אם רוצים לתאר את היחס בין הגוף לנפש- הנפש אידיאה של הגוף.
הוא לא אומר שהנפש תופסת את הגוף באופן אונטולוגי היא אידיאה של הגוף, זה לא אומר שהנפש תופסת את עצמה כאידיאה של הגוף אם כן זה כבר יהיה רפלקציה.
הרפלקציה- היא אידיאה של אידיאה, אם הנפש היא אידיאה של הגוף אז הרפלקציה, שהיא המחשבה, היא אידיאה של אידיאה. האידיאה של הגוף לא תמיד מודעת לעצמה. מה שמייחד את האדם זה שיש לו את האפשרות להיות אידיאה של אידיאה.
האונטולוגיה של שפינוזה (תורת היש- אלוהים הוא היש, הטבע) לבין תורת האדם שלו.
מה היחס בין שני הפנים הללו?
2 מגמות שלכאורה סותרות:
מצד אחד, תמונת עולם דטרמיניסטית לחלוטין, המוחלט והסיבתיות מכתיבה, אין רצון, אימננטית לגמרי וללא התערבות והמערכת פועלת לפי חוקיות פנימית והכרחית.
מצד שני, הוא מחפש תורת חירות, תשובה לשאלת הגאולה, כיצד אדם עשוי להיגאל, גאולת הנפש היא השאלה החשובה ביותר.
בחלק האחרון, "על חירות האדם" כיצד בעולם שבו הכל מוחלט מראש ניתן להעלות בכלל את שאלת גאולת הנפש? אם הכל נתון אז נדמה שאין מקום לשאול את שאלת החופש והגאולה.