אמיתיות הכרחיות מול  אמיתות קונטינגנטיות – יש הבדל בין "A=A" לבין "סוקרטס הוא יווני". אמיתות הכרחיות הן אמיתות שמניגודן נובעת סתירה. המתמטיקה והלוגיקה. אמיתות קונטינגנטיות הן אותן אמיתות שמנצח עליהן לא עקרון הסתירה, אלא עקרון הטעם המספיק. ניתן לדמיין עולם בו האמיתות האלה היו לא נכונות – בו סוקרטס לא היה יווני. האמיתות ההכרחיות אינן קובעות את הממשות, אלא את גבולות הממשות. לעומתן, האמיתות הקונטינגנטיות קובעות את תוכן הממשות, את הממשות עצמה. עקרון  הטעם המספיק קובע את התוכן של שדה הממשות, שנתחם על ידי האמיתות ההכרחיות. כיצד משלבים בין שני סוגי האמיתות האלה? את זה עושה האל. מה שמעביר את קיומם של דברים מהכוח אל הפועל הוא רצונו של האל. זוהי התשובה לשאלת הלמה – כי זאת התוצאה של האופטימיזציה שהאל עושה, לפי עקרון הרבה תופעות ומיעוט עקרונות. הפער בין האפשרי להכרחי הוא ההבדל הגדול של לייבניץ משפינוזה. זה גם מאפשר להשאיר מידה של הכרח, כי האל בכל זאת תחום בתחום האפשרי. הרצון של האל אצל לייבניץ דומה לרצון של האדם אצל דקארט – כמו שהרצון של האדם הקרטזיאני כפוף למגבלות השכל, כך הרצון של האל הלייבניציאני כפוף לגבולות האפשר. זה לא פחות טוב – כמו שבחירה ללא שכל היא בחירה ריקה שאין לה במה להיתלות, כך טוב שיש את האמיתות ההכרחיות.

רצון האדם – המונדות כפופות לעקרון "ההיקבעות המוחלטת",   ונפש האדם היא מונדה. איך יכול להיות, אם כך, שלאדם יש רצון חופשי? אי אפשר לשנות את העולם, כי יש לו חוקיות, אבל מעשינו נשפטים כי הם נעשים בתחום הקונטינגנטיות. האדם העומד מול בחירה, הוא כמו האל – עומד מול מרחב של אפשרויות, כשהמרחב קבוע מראש, אבל יש לו בחירה בתחום הקונטינגנטי. החופש שלנו נובע מתוך בורות – יש סדר הכרחי לעולם, אנחנו פשוט לא יודעים אותו, ולכן ברמת השיפוט המוסרי אנחנו נחשבים חופשיים. הבורות שלנו היא שפותחת את מרחב האפשרויות המוסרי. האדם, מעצם טבעו הסופי, לא יכול, בניגוד לתורת שפינוזה, לתפוס את העולם כהווייתו, ולכן נתון להכרעה מוסרית.

שאלת הרוע – אז למה האל ברא אותנו כחוטאים? למה לברוא עולם בו יש לנו את האפשרות לחטוא? העולם הוא אופטימיזציה של העולמות האפשריים. אנחנו לא יכולים לבקר את האל על הרוע בעולם, כי אנחנו לא מודעים למה הוא הרוויח כשהוא איפשר קצת רוע, אנחנו לא מודעים לכל מרחב האפשרויות שלו. עלינו להיות יותר צנועים לגבי האל.

חלל וזמן – הם בעצם גזירה של פונקציית העולם לפי משתנה מסוים. החלל הוא נגזרת של העולם לפי זמן, והזמן הוא נגזרת של העולם לפי חלל. הם יחסים, ואינם מוגדרים כשלעצמם, אלא רק אחד ביחס לשני.

ביקורת לוק והאמפיריציסטים – ב"מסות חדשות על שכל האדם" הוא מנהל דיאלוג עם דמוי-לוק. לייבניץ טוען כנגדו שאין דבר בשכל הקודם לניסיון, חוץ מהשכל עצמו. קליטה חושית כשלעצמה היא אוסף נתונים ריק, שכדי לתת לו פשר, צריך להשתמש בשכל. הוא תוקף את תפיסת האיכויות הראשוניות והמשניות – גם כדי להבין התפשטות צריך שימוש בשכל, היא לא בלתי תלויה בתפיסה ובעיבוד השכלי.

שאלת העצם אצל לוק, לוק חילק בין 2 מיני איכויות שמאפיינות את הדברים עצמם (ולא את האידיאות)

איכויות משניות- סובייקטיביות תלויות בעיניי המתבונן, ריח צבע תלוי בעובדה שיהיה מישהו שיריח. יחסיות לתופס. משניות.

איכויות ראשוניות- הם בדבר עצמו, מתקיימות באופן אובייקטיבי- קשיחות, צורה. הם המשקל התנועה המנוחה הם תכונות שמתקיימות בתוך הדבר ללא קשר אם יש מישהו שמתנסה בהם.

לוק שואל את עצמו שאלה נוספת,

לוק-  אמפריסט רך. פילוסוף שנעצר מוקדם מדי לא מקצין את עמדותיו האמפריציסטיות.

אחת הדוקטריוניות המוטלות בספק היא תורת העצם שלו- מה הופך דבר מסוים לא רק לאוסף ישויות אלא לדבר אחד ויחיד?

אין מנוס מלהניח שמאחורי כל האיכויות יש איזשהו מצע שהאכויות מונחות עליו, מצע שמחזיק את האכויות ביחד.

מושג העצם של הרציונאליסטים- דקרט, שפינוזה ולייבניץ- מושג העצם הוא מרכזי עבור כל שיטה רציונאליסטית, העצם במרכז השיטה הפילוסופית וגזרו את תוכן השיטה שלהם מתוך העצם.

לא היינו מצפים למצוא אצל אמפריסטים, תורת עצם. כיוון שאין לעולם אין עצם ממשי. עצם הוא מושג הכי לא אמפרציסטי כי הוא הכי מופשט.

לוק מוצא לנכון לכנות את אותו מצע שעליו עומדות האיכויות בשם עצם, זה כמובן שונה מהרציונאליסטים. לעולם הרי לא אתנסה בחושים במה שנגדיר כעצם אלא רק באיכויות.

מה שלא נתפס בחושים לא קיים באמת.