אמרנו שמכל רושם פשוט יש אידיאה פשוטה ששקולה לו, שמופיעה כהעתק של אותו רושם. בעיקרון ברמת האידיאות הפשוטות והרשמים הפשוטים – אין בעיות. אף אחד לא יכול להגות אידיאה שאין לה מקור רשמי. הדבר הזה מסתבך ברמת האידיאות המורכבות.
החלוקה השנייה שיום מחלק את הרשמים הוא לרשמים של תחושות ורשמים של החזרה. הרשמים מתחלקים לתחושות פשוטות – רשמים שאנחנו קולטים בעזרת החושים, ולרשמים של החזרה – מה שיום מכנה "תשוקות, רגשות, היפעלויות שמתלווים לרשמים מבחינת תחושות". לדוגמא, פחד זה רושם של החזרה – הוא נוצר בעקבות קליטה של משהו ע"י החושים. תחושה היא דבר שההתנסות בה היא התנסות מידית. החלוקות האלה חשובות עבור האמפיריציסטים כי זה מה שהם צריכים לעשות – לחלק את כל הדברים לפי הקריטריונים האלה וע"י כך לקבל תשובות.
מה שניתן לומר על היחס שבין האידיאות הפשוטות והרשמים הפשוטים, לא ניתן לומר על היחס שבין אידיאות מורכבות ורשמים מורכבים. בקלות ניתן לייצר מושג מורכב שלא היה לי אף פעם התנסות חושית בעולם הרשמים שלו: חד קרן, הר זהב – אלה מושגים מורכבים שאין להם תואם בעולם הרשמים. שאלת התפקוד של השכל נשאלת ביחס לאידיאות המורכבות. כיצד השכל מתפקד באופן שמייצר מושגים מורכבים מעבר לרשמים שהוא נתקל בהם? אנחנו צריכים להתבונן בכושר של השכל שמאפשר לנו לשחק עם האידיאות המורכבות. להפריד ולהרכיב אידיאות.
יום מבחין כאן בין שני כשרים – כושר הדמיון וכושר הזיכרון. אנחנו מנסים להתחקות אחרי הדינמיקה הפנימית של השכל, זה ניסיון לספק הסבר בעצם למה זה מחשבה, מהם חוקי המחשבה עצמה. אצל הרציונליסטים התשובה לשאלה מהי מחשבה, הייתה שהמחשבה היא הכוח של השכל להסיק – יש לי אידיאה ואני מסוגל לגלגל את כל ההשלכות מהתבוננות באידיאה מסוימת, זה מה שמאפיין את השכל. מה שיום מנסה לעשות זה לתאר תיאור אלטרנטיבי של תפקוד השכל כזה שמושרש בעולם שבו החלוקה הבסיסית היא לא בין מושגים מופשטים יותר ופחות כוללים, אלא בעולם שבו יש תפיסות חזקות ותפיסות חלשות. עולם שבו אנחנו עולים מהתפיסה שלנו את העולם להרכבה של אידיאות. יום בשלב הזה מחלק בין שני כשרים – הדמיון והזיכרון – ששניהם פועלים על האידיאות המורכבות, או עם האידיאות המורכבות.
כשאני עוצם את העיניים אני יכול לבצע שתי פעולות מחשבתיות – היזכרות, אני מחזיר רושם מורכב להווה וגורם לו להופיע בפני כך שיש לי לא את הדבר עצמו מבחינת רושם אלא את הדבר עצמו מבחינת אידיאה מורכבת. יום אומר שמה שמאפיין את הזיכרון זה שדרגת העזות שבה האידיאה מופיעה בפני בתור זיכרון, היא בין הרושם למושג. הזיכרון מתאפיין באופן מדויק את האופן שבו הדבר הופיע בפני בתור רושם. העברה מדויקת של הדבר שהתנסיתי בו אל תחום האידיאות.
בצד זה, השכל גם יכול לדמיין את הרשמים. כושר הדמיון הוא כזה שהוא מתייחס לרשמים, אבל בהתייחסות שלו לרשמים הוא מסוגל לפעול על הרשמים. כלומר, הדמיון הוא הכושר שמסוגל להפריד, לחלק ולהרכיב רשמים מורכבים. זו הפעילות של השכל מבחינת דמיון – לחלק ולהרכיב אידיאות מורכבות. הדמיון הוא זה שמפעיל את עיקרון ההפרדה. הדמיון יכול באופן פעיל (וגם באופן סביל) להפריד ולחבר. הוא לא כפוף לסדר שבו הדברים הופיעו. הדמיון הוא הכושר שמחבר בין רושם של סוס ורושם של קרן ויוצר את האידיאה המורכבת של החד-קרן. הדמיון הוא כושר שיש בו מידה של חופש, אנחנו יכולים באמצעותו לחרוג מעבר לנתון.
זיהוי התפיסות כחומר הגלם היחידי לידע- תפיסות מתחלקות לרשמים ומושגים. רשמים- תפיסות עזות. אידיאות- תפיסות קלושות. ההבדל בינהם הוא דרגת העזות שהם נתפים.
ברשמים- יש לנו חלוקה בן רשמים של תחושה- שהם רושם מורכב- תפיסה עזה, מורכב מטעם וצבע רשמים פשוטים המתאחדים. לרשמים של החזרה- רפלקציות, רשמים שמתלווים לתחושה, למשל אם אני פוגש דב ביער והוא מופיע כמורכב אך מופיע בי גם רושם של פחד. שנובע מהרושם התחושתי אבל לא במובן של סיבה ותולדה אלא יחדיו.
התיאור של יום הוא ניסיון לתת דין וחשבון למנגנון הפנימי שמאפשר לנו לתפוס את העולם.
החלוקה הראשונה של יום חלוקה של התפיסות לרשמים ולאידיאות. רושם הוא תפיסה עזה של מושא כלשהו. כשאני רואה שולחן נוצר בי רושם של השולחן. כשאני עוצם עיניים וחושב על השולחן, נוצרת בי תפיסה חלשה של השולחן – אידיאה. הרשמים עצמם והאידיאות עצמן מתחלקים חלוקה נוספת לרשמים פשוטים ורשמים מורכבים, ולאידיאות פשוטות ואידיאות מורכבות.