לגבי אידאה, יש לה ממשות פורמלית ואובייקטיבית. המשמעות הפורמלית היא של האידאה עצמה, אקט המחשבה, "שולחן", והמשמעות האובייקטיבית היא מה שהאידאה מכילה, מסמנת – השולחן עצמו.
היררכיית הסיבתיות – דבר שהוא סיבתו של דבר אחר, לא יכול להיות בעל ממשות פחותה. כך, האני יותר ממשי מהמחשבה. בנוסף, אידאה אובייקטיבית תמיד יותר ממשית מאידאה פורמלית. נדמה שדקארט מביא את העיקרון הזה משום מקום, בלי לבסס אותו.
האל: העצם האינסופי: אם יש אידאה שאני לא סיבתה, זה סוף סוף יוציא אותנו מהמקום הסוליפסיסטי. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לחשוב עליו ככזה הוא אידאת האינסוף, אידאת האל האינסופי. היא לא יכולה לבוא מאיתנו, כי הישות הסופית לא יכולה לברוא את האינסופי, כי יש לו יותר ממשות מלי. מכיוון שלא בראתי את האידאה, היא באמת הושמה בי מבחוץ על ידי עצם אינסופי באמת. אם אנחנו לא חושבים על אידאה כזאת, המחשבה שלנו לא באמת נקיה. נקראת גם ההוכחה לפי האפקט. רובד אונטולוגי חדש שנקרא לו "האל".
בשלב הזה אפשר לחשוב על קיום לא רק ביחס לאני, אלא קיום במובן המוחלט של ההגדרה.
אני לא יכול לחשוב מעבר לסופיות שלי ובכל זאת יש בי אידאה של אינסוף, וזאת ההוכחה לקיום האל. אבל, ניתן להגיד כי אידאת האינסוף היא בסה"כ שלילה של הסופיות, ולכן ניתן להגיע אליה ממקום סופי.
ההוכחה השניה: האל קיים, כי הוא נחוץ לכל המהלך המדובר. אם לא היה אינסוף, לא היתה לנו אידאה של אינסוף, ואז לא היינו יכולים לתפוס עצמנו כסופיים. אם לא היינו יכולים לעשות כן, לא היינו יכולים להטיל ספק, ואז כל המהלך היה מתבטל. לכן, גילוי האני כרוך בעצם בגילוי האל. האל קודם לאני, ולכן הוא בעל ממשות גדולה ממנו. דקארט מבחין בין האינסוף המתמטי הבלתי-מוגדר (indefinite) לבין האינסוף המהותי (infinite).
האל הטוב ומציאות המציאות – האל אינסופי = האל מושלם + אחת מתכונות השלמות היא טוב אינסופי => האל טוב באופן אינסופי => הוא לא רע או מתעתע => הדברים החיצוניים אכן קיימים. נקרא גם "הערבות האלוהית".
הודאות של המדעים והמתמטיקה אינה ודאית אבסולוטית, אלא תלויה בקיום האל.
היגיון שישי – "על קיומם של הדברים החומריים, ועל ההבחנה הממשית בין נפש האדם ובין גופו"
נפרדות העצם החושב והמתפשט: אני תופס את הדברים האלה כנפרדים בצורה ברורה ומובחנת + האל הטוב (ראו הוכחה למעלה) מאשר את תפיסותיי => מבחינה אונטולוגית, אפשרי א' ללא ב' ולהיפך. העצם החושב והמתפשט הם שני דברים נפרדים לחלוטין.
יש גוף? כן. האל לא מטעה אותי => האידאות אינן מגיעות אלי באופן ישיר (כי אז, אם הייתי טועה, זה היה אומר שהאל טועה, וזה כמובן לא אפשרי) => אז מה מתווך את האידאות? יש לי תפיסה חזקה שזה הגוף + התפיסה הזאת הושמה בי ע"י האל + האל לא מטעה (וואו, זה מסביר הכל) => יש גוף.
פתרון לבעיה הפסיכו-פיזית: המעבר נעשה בבלוטת האצטרובל. כן כן, זה הפתרון שלו.
אז מה אני? מהותית, אני עצם חושב, אבל בגלל שהאל הוא טוב וזה, אז גם יש לי גוף.
שפינוזה
קורות חייו:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%96%D7%94
"מאמר על תיקון השכל"- התחלה ללימוד שפינוזה.
בצד היצירה הפילוסופית עסק גם בפילוסופיה הפוליטית- "המאמר התיאולוגי מדיני"
דמות לא רצויה לא אצל היהודים ולא אצל הנוצרים.
"אתיקה"
מגבש את כל המהלכים שלו לטקסט של האתיקה שיוצאת בשנת מותו ב1677.
פרק א' אצל שפינוזה עוסק באל. ונתחיל בשאלה שתאפשר לנו להתחיל בבניית השיטה השפינוזיסטית:
מהי פילוסופיה שנק' הפתיחה שלה הוא פרק על מושג האל?
מה מכיל הצעד השפינוזיסטי הקובע שהמחשבה מתחילה באלוהים, שלהתחיל לחשוב זה להמשיג את האל?