אמיתות הכרחיות (אמיתות של תבונה) – אמיתות שמניגודן נובעת סתירה. כל אמת שניתנת להעמדה על עיקרון הסתירה תיקרא אמת הכרחית. לכן למשל גיאומטריה, אריתמטיקה, לוגיקה הן סוג אמיתות שניתן לומר עליהן שהן הכרחיות. כל פרופוזיציה שניתנת לצמצום לעיקרון הסתירה היא פרופוזיציה הכרחית. התובנה העמוקה של לייבניץ היא שלמרות הוודאות ששוררת במשפט הפרדיקטיבי הפשוט, המשפט הזה אינו ניתן להעמדה על עיקרון הסתירה או עיקרון הזהות. לא ניתן לפענח עד הסוף את האמיתות של המשפט הפרדיקטיבי. אנחנו זקוקים לעיקרון אחר. האמת שכלולה במשפט הזה היא מטבע אחר ממה שכלולה במשפט הלוגי הפשוט.
כיצד ניתן לדבר על חופש בעולם של לייבניץ? כי פועלים עפ"י ההגיון הפנימי. זהו עולם מסודר לחלוטין.
כדי להתחיל לענות על השאלה- צריך להבחין בין אמיתות הכרחיות לקונטינגנטיות.
לייבניץ מבין שיש הבדל בין ההיגד A=A , 2+2=4 הכרחי, אניליטי במובהק.
לבין "קיסר חצה את הרובריקון" "העץ הוא ירוק" קונטינגנטי, מידת האנליטיות שלהן פחות מובהקת.
לומר ששני סוגי ההיגדים הללו מבטאים באופן דומה את המציאות זה לא להיות רגיש להבדל הברור בין המובהקות של A=A לבין האמת שבאמיתות של עובדה. ולכן לייבניץ רוצה באותו עולם הכרחי ומסודר להכניס אבחנה בין 2 אמיתות.
כאן לייבניץ מגיע לתובנה העמוקה שלו, שלצד האמיתות ההכרחיות מצויות אמיתות קונטינגנטיות – אמיתות קונטינגנטיות נקראות גם "אמיתות של עובדה". העיקרון של אמיתות קונטינגנטיות הוא כזה שמניגודן לא נובעת סתירה. אותן אמיתות הן וודאיות. העיקרון שמנצח על אותן אמיתות, בצד עיקרון הסתירה, הוא מה שלייבניץ מכנה עיקרון הטעם המספיק. לא הכל מצטמצם לעיקרון הזהות אצל לייבניץ. להפך, מעט מאוד פרופוזיציות ניתנות להעמדה בעיקרון הזהות. רובן הן אמיתות של עובדה. היחס בין הסובייקט לפרדיקט אינו כפוף לעיקרון הזהות, אלא לעיקרון אחר. זה החידוש הגדול של לייבניץ מכיוון שזה משחרר את הנוקשות הלוגית שהייתה קשורה בתורת העצם.
לפי החלוקה הזו לאמיתות הכרחיות ואמיתות קונטינגנטיות אנחנו יכולים לומר שאנחנו יכולים לחשוב על עולם שבו עובדות שנראות לנו ברורות היו מתקיימות באופן אחר.
אמת הכרחית:
אמת הכרחית היא אמת שמניגודה נובעת סתירה. עקרון הזהות הוא עקרון העל של כל האמיתות. לא ניתן להפריד בין הנושא לנשוא.
כל פרופוזיציה שניתן לצמצם אותה לעקרון הסתירה היא פרופוזיציה הכרחית. אמיתות הלוגיקה.
לעומת זאת האמיתות הקונטינגנטיות שמניגודן לא נובעת סתירה. " העץ הזה לא ירוק" זה משפט סתירתי, אמיתות קונטינגנטיות= "אמיתות של עובדה" אמיתות וודאיות אך לא הכרחיות. כל התרגיל של לייבניץ זה להגמיש קצת את המע' הדטרמיניסטית שירש משפינוזה. העולם מסודר ובו יש סדר נוקשה, הכרחי אבל העולם גם מעיד על מידה של אמת שהיא פחות נוקשה, פחות מובהקת מאותן אמיתות לוגיות. התוכן של הסדר הוא בעל משקל של אמת קונטינגנטית. מה שמארגן את המסגרת אלו אמיתות הכרחיות. כיצד לאכלס את העולם זה כבר קונטינגנטי וניתן למיקוח ויש מידה של חופש.
לייבניץ אומר שאמיתות הכרחיות נובעות משכלו של האל, ואילו אמיתות קונטינגנטיות נובעות מרצונו של האל. השאלה היא מהו היחס שבין אמיתות הכרחיות לאמיתות קונטינגנטיות. אמיתות הכרחיות נותרות מופשטות. אמיתות הכרחיות מתוות את שדה האפשרי והבלתי אפשרי. הן אינן קובעות את הממשות, אלא את גבולות הממשות. לעומת זאת, האמיתות הקונטינגנטיות קובעות את תוכן הממשות או את הממשות עצמה. עיקרון התבונה נבדל מעיקרון הזהות בכך שעיקרון הטעם המספיק קובע את התוכן עצמו של שדה הממשות שהיא נקבעת ע"י האמיתות ההכרחיות. כיצד עוברים מהעולמות האפשריים, כלומר משדה אפשרי שהאמיתות ההכרחיות קובעות, לעולם המתקיים בפועל, שהוא הטוב שבעולמות האפשריים? כיצד משלבים את המסגרת ההכרחית עם התוכן הקונטינגנטי? לייבניץ אומר שהדבר הזה נעשה בעזרת האל – האל הוא זה שמשלב בין שדה האפשרי לממשי עצמו.
השלב שבו אלוהים מתבונן בשדה האפשרי הוא השלב שלפני בריאת העולם – אלוהים מתבונן בכל העולמות האפשריים ומחשב מהו הטוב מבין העולמות האפשריים, ובעזרת הרצון שלו הוא מעביר מן הכוח אל הפועל את העולם שהוא הטוב מבין העולמות האפשריים. כאן אנחנו נזכר בעיקרון הטוב של לייבניץ – הפעלה של העיקרון שעולם טוב הוא עולם שיש בו מקסימום תופעות ומינימום עקרונות. העולם המתקיים הוא בחירה של אלוהים בעקרונות מסוימים. לכן האמיתות הקונטינגנטיות נקראות אמיתות של עובדות – משום שהן אמיתות שנקבעות ע"י הבחירה של אלוהים בעובדות מסוימות.