ווצק ברג בעצמו, כמו ווצק היה חייל במלחמת העולם הראשונה והשאיר אצלו זיכרון דיי כואב. הוא עבד במשך שבע שנים על האופרה. ב-1925 התקיימה הבכורה. את האופרה סיים לכתוב ב-1921. בשנים אלו שונברג עובד על השיטה הדודקפונית שלו וחשוב לדעת שברג לא כתב בשיטה זו. ברג במאמרו מתייחס למילה א-טונאליות שהיא מושג מבלבל ומטעה. הוא מדגיש שזוהי המשכיות של המסורת הגרמנית, זה דווקא בא מעניין שמיעתי מצד אחד, מצד שני, היו תופעות קדומות של מוסיקה א-טונאלית- חסר מרכז טונאלי- כל הצלילים שווים.
אקספרסיוניזם- הבעת רגשות שליליים, רצון להסתכל בתת מודע, ההישג הוא הסתכלות פנימה ללא צנזורה, רצון להבין את האדם עם כל התחושות, המתחים והמחשבות שלו, כמו במקרה של ווצק. יש מקומות של הקלה אצל הקרובים אליו. שפה זאת שהיא חסרת מרכז ומלאת דיסוננסיות מאוד מתאים לשאיפות האקספרסיוניסטיות. השפה של ואגנר לא סיפקה את הצורך בהבעה אישית, המצב הנפשי הוא מצב מבולבל, קשה, השפה הא-טונאלית מתאימה למצבים כאלו. ברג כמובן מודע לעבודתו של מורו. ב"ווצק" יש קטעים טונאליים, הוא לא מוותר לגמרי על השיטה. יש עניין חברתי בווצק שלא היה קודם.
ארנולד שונברג באותה תקופה כתב את "פייר לונר" (פייר הסהרורי"). זוהי יצירה שבנויה על מבנה של 3X7=21 שירים. זהו סיפור פנטזיה קודמת מאוד. יש כאן גם גילומים שישפיעו על המוסיקה בהמשך. שונברג אומר שצריך לקחת צליל ולעזוב אותו מיד, צליל עם גובה אך קצר מאוד. שני מושגים חדשים :
Sprechstimme= דיבור קולי , Spreehgesang= שירה מדוקלמת
אלברינה צומר הייתה הסולנית הראשית באופרה ובעבר השתתפה באופרות של ואגנר. שונברג מסמן את השירה המדוקלמת באיקסים קטנים על התו. כל היחסים בין מספרים אצל שונברג חשובים מאוד. הוא היה גם קשור לנומרולוגיה והאמין בזה. הדרך אל השיטה הדודקפונית הייתה דרך ארוכה מה"טונאליות החופשית" ולא הייתה שכלתנית בלבד. שונברג מזוהה עם השיטה הדודקפונית, אך הוא עושה גילוי חשוב נוסף שנקרא בגרמנית: klangfarbenmelodie= צליל/סאונד+גוונים+מנגינה. מנגינה של צבע וסאונד.
מתוך חמישה קטעים לתזמורת: העיקר הוא השינוי בגוון ולא בהרמוניה או במלודיה. בלוק צלילים שמשנה את הצבע המוסיקלי שלו. כרומאטי-צפוף שלא נשאר סטטי. יש דמיון כלשהו לתפיסתו של דביוסי- רגשות לגוונים ולאפקט הכולל של היצירה. דוגמא נוספת מתוך פיירו הסהרורי- הוא לא רוצה שהתפקידים יהיו צפופים מדי, אלא לעשות שינויים עם מטרה, למשל חליל בקפיצה של ספטימה.
ארנולד שונברג והאסכולה הוינאית שונברג היה מושפע ממקס רגר וריכארד שטראוס. "ליל הוד" verklarte nacht מאת שונברג עפ"י שיר אהבה של ריכרד דהמל. הגיבורה של השיר צריכה להגיד למאהב שלה שהיא נכנסה להריון ממישהו אחר. יצירה טונאלית-תוכניתית של חצי שעה. שפה מוסיקלית קרובה לזו של ואגנר. שונברג מאחד שתי שפות מוסיקליות- יש אומרים שתי צורות סונטה. דומה לפואמה סימפונית של ליסט. עד 1914 זוהי תקופה של שילובים סגנוניים- אלמנטים קונסרבטיבים לצד חדשנים. התקופה הטונאלית קשורה אצל שונברג לתקופה האקספרסיוניסטית. עד תחילת שנות ה-20 הוא נמצא בתקופה שמרנית ולאט לאט התחיל לכתוב דברים אחרים. ערכים שהיו חשובים לו: אחידות היצירה, סדר. הוא היה עובד ביצירות א-טונאליות על ידי תחושה אינטואיטיבית שמשהו חסר. לאט לאט השיטה שלו נולדה מתוך צורך למצוא סדר (שהופיע גם לפני ניסוח השיטה). ישנו מוטיב שעובר דרך הקולות- אין כתיבה מקרית. יש חופש למלחין לבחור לחבר מוסיקה א-טונאלית או טונאלית. לפעמים מלחין מחשיב את עצמו מלחין טונאלי כי הוא מתחיל ומסיים עם הטוניקה, אבל בשביל שונברג זה לא מספיק. בתקופה הזו יש מלחינים טונאליים/א-טונאליים שכותבים בשיטה הדודקפונית.
קונצ'רטו לכינור של אלבן ברג מאחורי היצירה עומדת הקדשה- "לזכרה של מלאך", לבת של אלמה מאהלר שמתה בגיל 18. המושג "הזרה" הוא מונח ספרותי שפירושו – עיוות, שינוי של סיטואציה.
נאו-קלאסיקה : איגור סטרווינסקי יוצא נגד הפוסט-רומנטיקה אבל לא אומר משהו קונקרטי. משתמש במונחים רומנטיים אבל מתייחס אליהם אחרת. מוסיקה צריכה להיכתב מתוך השראה ומחשבה. תהליך יצירתי הוא עניין של דחף ורצון, ציפייה לגילוי. הרעיונות קיימים בדמיון כאחדות אחת, וצריך כלים כדי ליישם את זה במציאות. אין חופש מוחלט בכתיבה. כל הקומבינציות מהחומר הקיים נותנות עולם עצום. יצירה היא מאבק מתמיד בין חופש לתנאים של המסגרת. נע בין מרכזים טונאליים, מודוסים, דברים מוכרים, אבל אופן השילוב הוא שונה. החופש נובע מהמגבלות.